כי nono זה אופי!

מצטערת על העיכב... הייה לי פרק והוא נמחק...

אז אני אנסה לשחזר אותו תהנו!

סוף הפרק הקודם:

"את רוצה לקנות משהו מהדיוטי פרי?" שאלה אותה אימה.

"לא ממש..."ענתה גאיה בקול שקט ומזלזל והיתישבה על אחד הספסלים שמיועדים לנוסעים.

גאיה שקעה במחשבות והירהורים , היא נורא רצתה להיתקשר לחבריה, לפחות להיפרד מהם לפני שהיא

עולה למטוס ונעלמת לה לאנגליה , לפחות להודיע לעידן שלא יתראו עוד ושמה שרצו לעשות מבוטל...

"גאיה יצחקי?" קטע קול גברי ונמוך את מחשבותיה.

"כן.." אמרה וראתה מולה בחור בחליפה שחורה.

"בואי איתי עכשיו.." אמרה ותפס בידה.

"אני לא באה איתך לשום מקום " אמרה גאיה והישתחררה מאחיזתו.

"את לא רוצה לעשות בעיות..." אמר ותפס שוב את ידה.

"אני לא הולכת איתך! אני לא יודעת מי אתה!"גאיה ניסתה להישתחרר אבל הפעם ללא הצלחה.

"אני מציע לך לא להישתולל יותר מידי..." אמר ,הזיז את קצה חליפתו וחשף בפניה אקדח שהייה מוחזק

על ידי חגורתו.

גאיה היסתכלה מבוהלת על האקחד ובאיטיות קמה ממקומה והלכה אחרי האיש ברחבי שדה התעופה.

הם עברו בין קומות ומקומות עד שהגיעו לאזור שבו הייה מסדרון ארוך ומלא משרדים. האיש הוביל אותה

לקצה המסדרון, למשרד צדדי וחשוך .

"שבי כאן!" אמר והצביע על כיסא באמצע החדר.

היא היתישבה מפוחדת והאיש יצא ונעל אחריו את הדלת. המקום הייה נראה כמו משרד רגיל, מולה הייה

שולחן כתיבה מעץ ומאחוריו מדף אם חוברות ומסמכים . על השולחן הייה מחשב אם מסך דק ולידו הייה

מונח בלוק כתיבה בצבע לבן אם עט שמחכה שיכתבו בו .

פתאום נשמע רישרוש מפתחות, הדלת ניפתחה ואל החדר נכנס אדם מבוגר בחליפה דומה לזו של האיש

שהביא אותה לשם .

"גאיה יצחקי?" שאל והיתישב בכיסא מאחורי שולחן העבודה.

"כן..." ענתה גאיה מפוחדת.

"ביתם של מיכאל ושרונה יצחקי?"האיש הוציא מתיק העור שלו כמה מסמכים .

כן..."

"תני לי בבקשה את היד שלך" אמר והושיט אליה את ידו.

"למה?" שאלה.

"חשבתי שכבר אמרו לך בדרך לא לעשות בעיות..." אמר והוציא מתיקו גם ערכה לטביעות אצבעות.

"אני לא נותת לך את הידיים שלי!" אמרה בטון תקיף.

"אני לא חושב שאת במצב של להיתווכח איתי" אמר ונעמד.

גאיה בזהירות ובאיטיות הוציאה את ידיה והניחה אותם על השולחן.

"ככה יותר טוב.." אמר והיתישב בחזר בכיסאו.

הוא לקח ממנה את טביעות האצבעות שלה ותיקתק כמה דקות במחשב.

"עכשיו אני יכולה ללכת?" שאלה בשקט.

"אנה גולדמן!" הכריז.

"מה?" שאלה מבולבלת.

"מעכשיו השם שלך הוא אנה גולדמן!" אמר בחיוך קטן .

"לא, השם שלי זה גאיה יצחקי ..."

"מעכשיו את אנה גולדמן ביתם של בנג'מין וג'סיקה גולדמן, ברור?" שאל והיתסכל העיניה.

"לא, זה לא ברור ... למה אתה משנה לי את השם?!"

"חשבתי שאמרתי לך לא לעשות בעיות לא? אז זה כולל גם לא לשאול שאלות מיותרות!"

"אבל.."

"שום אבל" קטע אותה " מהרגע הזה את אנה גולדמן ולא יעזור לך כלום , זה למענך ,תאמיני לי , אסור

לא לספר או לדבר אם אף אחד על מה שרה כאן עכשיו זה ברור?!" שאל בטון תקיף.

"כן..." ענתה גאיה והשפילה את מבטה.

"את יכולה ללכת עכשיו"

גאיה לא ענתה, בשקט קמה ויצאה מהחדר הישר אל אותו המסדרון , את הדרך זכרה, טוב, אולי לא ממש

מה שגרם לה קצת סיבוכים בדרכה חזרה , אבל לבסוף הגיעה חזרה לספסל בו ישבה.

"איפה היית חמודה?!" שאלה אותה אימה.

"אמ.. סתם בשירותים.." גאיה שיקרה .

"כל נוסעי טיסה 912 ללונדון היציאה למטוס דרך שער C1 תודה!"

"זאת הטיסה שלנו!" אמר אביה של גאיה בחיוך.

"בואי חמודה..." אמרה אימה והושיטה לה יד.

"אני באה , אני באה תרגעו..." גאיה היתעלמה מאימה והתחילה להיתקדם לעבר שער היציאה למטוס.

"אתה חושב שהום כבר דיבר איתה?" שאלה אימה של גאיה את אביה כשראתה שהיא כבר רחוקה מהם.

"נראה לי שכן... אי אפשר לדעת איתו..." ענה בשקט.

"מסכנה... זה קשה לה כל העיניין הזה..." אמרה מודאגת

"אל תדאגי , תהייה לה הסחת דעת מושלמת..." אמר בחיוך קטן.

"מה זה?" שאלה

"את תראי, כשזה יגיע את תראי , לא תוכלי לפספס את זה..."

"טוב תהייה בשקט עכשיו הגענו אליה." אמרה כשראתה שהיתקרבו לגאיה.

"שנה לוקח לכם!"אמרה גאיה

"טוב חמודה תרגעי, בואי נעלה למטוס..." אמרה אימה.

"מילות פרידה אחרונות מהארץ?" שאל אביה בחיוך.

"הייה נחמד להכיר..." אמרה גאיה בציניות והם נכנסו לתוך השרוול שמוביל למטוס.

"שלום!" אמרה הדילת שחיכתה בפתח המטוס."כרטיסים בבקשה"

"הינה!" אמר אביה של גאיה ושלף 3 כרטיסים מכיסו.

"זה מימין !" אמרה הדיילת בחיוך ושלחה אותם לחפש את מקומם.

"תודה!" אמרה אימה של גאיה בחיוך.

"הינה מצאתי!" אמר כשראה את המקומות שלהם.

"יופי..." אמרה גאיה ומיהרה להיתישב.

פתאום נשמע צילצול טלפון מתיקה של גאיה.

"מה עדיין לא כיבית אותו?" שאלה אותה אימה.

"לא.. נו מה הבעיה אני אכבה עכשיו ..." אמרה ומיהרה להוציא אותו מהתיק שלה.

פניה של גאיה קפאו  , כשהיא ראתה שעל הצג כתוב "עידן".

תגידו לי מה חשבתם!

ושנה טובה לכולם!

טוב..אז תודה על התגובות דבר ראשון:)

אין לי ממש שם לסיפור אז.. אם למישהו יש רעיון שרק יכתוב:)

סוף הפרק הקודם:

בינתיים למטה בסלון אביה של גאיה , מיכאל חזר הביתה.

"דיברת איתה?" שאל את אימה, שרונה.

"כן, היא הסכימה, אחרי הרבה צעקות..." ענתה

"היא לא דרשה לדעת למה נכון?" שאל

"לא, בישבילה אנחנו נוסעים לשליחות באנגליה... אל תדאג היא לא יודעת למה.." ענתה בשקט

"יופי, אז שישאר בסוד לתמיד, גאיה לא צריכה לדעת את המטרות האמיתיות של הנסיעה הזאת".

"טוב, בוא לא נדבר על זה עכשיו , היא בחדר שלה... אני לא רוצה שהיא תשמע משהו" אמרה שרונה .

"בסדר, החדר שלנו כבר ארוז?" שאל

"כן, רוב הדברים" ענתה שרונה

"ומתי גאיה חושבת שנוסעים?"

"שבוע הבא"

"זה קצת ינחת עליה בהפתעה... היית חייבת להגיד לה שנוסעים שבוע הבא?"

"כן , הייתי אחרת היא לא הייתה מסכימה לנסוע איתנו , היא צריכה להיפרד מכל החברים שלה, בכל זאת

זה קשה לה אל תשכח."אמרה תוך כדי הכנת 2 ספלי קפה וסימנה לו להיתישב בספה שבסלון.

"אבל הכרטיסים למחר בלילה!" אמר ולקח את כוס הקפה מידה.

"אני יודעת ... אני אזרז אותה אם המיזוודות " שרונה הניחה את כוס הקפה ועלתה לחדרה של גאיה.

"מה את רוצה?" אמרה גאיה כשראתה את אימה בפתח חדרה.

"לראות אם כבר ארזת " ענתה בשקט והיתישבה לידה על המיטה.

"כמעט... נו מה הלחץ נוסעים בעוד שבוע..."

"כדאי שהכל כבר יהייה מוכן אנחנו רוצים לשלוח דברים למכולה כמה שיותר מהר..."

"טוב נו בסדר צאי מהלחץ אני אסדרפה את כל הארגזים ואתן לך אותם!" אמרה בטון כועס.

"יופי חמודה גם תארגני את המזוודה שלך" שרונה ניסתה לתת לגאיה נשיקה קטנה על הלחי אבל היא

הדפה אותה ממנה.

_______________________________________________________________________________

צלצול הטלפון הנייד העיר את גאיה משנתה , היא שיפשפה את עיניה וראתה על הצג "עידן".

"הלו?" ענתה בקול עייף.

"הי .. איפה את?" שאל

"שיט!" פלטה " שחכתי לגמרי אני באה עכשיו !"

"זה בסדר אל תלחצי אני בדרך רק רציתי לוודא שאת באה"

"טוב , אני מתארגנת ובאה"

"בי יפה ..." אמר וניתק.

גאיה היתלבשה במהירות , ציחצחה שיניים ויצאה מהבית לעבר מקום הפגישה שלה אם עידן.

הוא ישב שם וחיכה לה, בואדי שלהם , במקום הסודי של שניהם , ירוק ופורח אם ריח של חופש , המקום

אליו תמיד ברחו מהכל ומכולם כשרצו להיות לבד ולהנות אחד מהשניה. פה גם הייתה הנשיקה הראשונה שלהם ,

והיא ממש לא רוצה שגם האחרונה  . עידן גדול מגאיה כמעט בשנתיים , כמה שהוריה היתנגדו לקשר ביניהם

בהתחלה , וכמה שמחו שגילו איזה בן אדם מקסים הוא .

"הי..."גאיה חיבקה אותו מאחור.

"שלום לך יפה..." אמר ונישק אותה נשיקה קטנה בפה.

"שלום גם לך..."

"אז על מה רצית לדבר איתי?" שאל " אני מודאג.."

"תראה... אני ... זה קשה לי אבל , אתה זוכר שאמרתי לך שיכול להיות שאני נוסעת לשליחות אם ההורים

שלי לאנגליה?"

"כן.. ו.. אמרת שזה בכלל לא בטוח ושאם זה נכון את לא תסעי איתם."

"אז זהו.. שזה בטוח ואני נוסעת...." אמרה והשפילה את מבטה מפניו של עידן.

"מה? רגע אני לא מבין , מתי?" עידן הייה מופתע.

" בעוד שבוע... גם לי זה בא בפתאומיות..." גאיה ניסתה לשמור על קור רוח למרות שמבפנים היתפרקה.

"רגע... אז זה אומר שאנחנו לא..."

"כן.." אמרה בקול חלש.

"את יודעת שאני אוהב אותך ורוצה שיהייה לך רק טוב נכון?" הוא הרים בעדינות את פניה של גאיה.

"כן , וגם אני אותך .." אמרה

"אני יודע שאנחנו הולכים להיפרד עכשיו ... ושלא נראה אחד את השניה הרבה זמן ..."

"אני יודעת וזה בסדר שאתה כועס עלי , מילה אחת שלך ואני נשארת , באמת!" קטעה אותו גאיה.

"לא, לא,לא את החלטת לסנסוע ואת תסעי , אני רק רוצה לבקש ממך משהו..." אמר והיסתכל לה בעיניים

במבט אוהב.

"מה?"שאלה

"לילה אחד, לפני שאת נוסעת , רק אני ואת ...אבל רק אם את רוצה..."אמר

גאיה הינהנה בעדינות

"אני אוהב אותך.." לחש והדביק לה נשיקה סוערת.

________________________________________________________________________________

"הינה את איפה היית!?" אמרה שרונה כשגאיה חזרה הביתה.

"מה הלחץ?"

"תסימי לארוז תראי מה השעה כבר!" אמרה תוך כדי שהיא מכניסה בגדים למזוודה גדולה.

"מה הבעיה אם השעה יש לנו שבוע " אמרה בחוסר אכפתיות והיתקדמה לכיוון חדרה.

"גאיוש אנחנו טסים הלילה" אמרה בקול רגוע.

"מה!?" צעקה גאיה.

"אני מצטערת חמודה אנחנו חייבים לנסוע הלילה!"

"אני לא נוסעת! אפילו להיפרד מהחברים שלי לא נתתם לי!"

"את עוד תיפגשי אותם זה לא שאנחנו לא חוזרים לעולם "

"את יודעת מה אמא?" אמרה פתאום בשקט "אני עולה עכשיו למעלה, אורזת את המזוודה שלי ביחד אם כל

החדר שלי ונוסעת איתכם הלילה לאנגליה. אבל בעוד כמה חודשים, שאני אתחיל בית ספר חדש ומקום חדש

ולא יהיו לי חברים כי לקחתם לי את כל מי שהיו לי , אתם תצטערו על זה כל כך!" אמרה ועלתה לחדרה

בכעס.

היא זרקה בכעס את כל הדברים שלה לתוך מזוודה שהייתה מונחת על ריצפת חדרה. 'אני אראה להם מה זה'

חשבה ' אני אמרר להם את החיים בלונדון , הם יצטערו על זה שהם לא השאירו אותי בארץ.!'

"שרונה כבר שבע וחצי!" נשמע קולו של אביה מלמטה.

"אז תקרא כבר לגאיה!"

"לא צריך... "אמרה גאיה וירדה במדרגות ביחד אם המזוודה.

נפרדת מכולם?" שאל אותה אביה בחיוך.

"לא..." ענתה גאיה ומיהרה לצאת מהבית לכיוון האוטו.

הם נסעו ביחד לשדה התעופה, שלושתם , כל הדרך לא החליפו מילה ביניהם . גאיה רק היסתכלה על

הדרך החולפת ' שיגמר כבר' חשבה ' שיגמר כבר הסיוט הזה ואני אוכל לחזור הביתה...'

הם הגיעו לשדה התעופה ונכנסו לביקורות ובדיקות בטחוניות .

"את רוצה לקנות משהו מהדיוטי פרי?" שאלה אותה אימה.

"לא ממש..."ענתה גאיה בקול שקט ומזלזל והיתישבה על אחד הספסלים שמיועדים לנוסעים.

גאיה שקעה במחשבות והירהורים , היא נורא רצתה להיתקשר לחבריה, לפחות להיפרד מהם לפני שהיא

עולה למטוס ונעלמת לה לאנגליה , לפחות להודיע לעידן שלא יתראו עוד ושמה שרצו לעשות מבוטל...

"גאיה יצחקי?" קטע קול גברי ונמוך את מחשבותיה.

"כן.." אמרה וראתה מולה בחור בחליפה שחורה.

"בואי איתי עכשיו.." אמרה ותפס בידה.

תגידו לי מה חשבתם..

ואם יש קורים שרוצים להיצטרף לקבועים שיכתבו לי בתגובות :)

אווף!

כתבתי פרק ראשון והמחשב המפגר שלי החליט שהוא מתנתק מהאינטרנט לפני שהספקתי לשמור!

אני אנסה לשחזר אותו... מקווה לטובה!

ואתם? תהנו!

"לא רוצה לשמוע!"צעקה

"גאיה חמודה את חייבת להבין שאין ברירה אחרת" ניסתה אימה להרגיע.

"אני לא נוסעת איתכם זה לא יעזור לכם!" המשיכה בצעקות.

"המעבר הזה טוב לכולנו את תראי שיהייה טוב" ניסתה האם בקול שקט.

"לא לא יהייה !"

"זה קצת מאוחר מידי להחליט אנחנו עוזבים בסוף החודש עוד שבוע" אמרה האם.

"זה קצת וקדם מידי להגיד לי לעזוב את הסביבה שלי, הבחרות שלי ואת עידן! " היא המשיכה לצעוק.

"אני יודעת שזה קשה לך, זה קשה לכולם  אנחנו נבוא לבקר בחגים ואת תיפגשי אם כולם!" היא ניסתה ללא הצלחה.

"זה לא יעזור לך אני לא באה איתכם ,מה הבעיה שאני אגור אצל מיקה עד שתחזרו מהשליחות המפגרת

הזאת שלכם באנגליה!?" שאלה בצעקה.

"די כבר זה לא נושא לויקוח אנחנו נוסעים, כולנו , עד גיל 18 את באחריותינו !" עברה האם לקול תקיף.

"אני לא!" צעקה  ויצאה מהבית בתריקת דלת ישאר אל האוויר החם של סוף יולי שעטף את הקיבוץ.

כל כך עצוב לה לחשוב שלא תגור כאן, שלא תלך כאן על הדשא ושלא תנשום את האוויר הזה.

גאיה הלכה לביתה של מיקה, חברתה הטובה בשבילי הקיבוץ המפותלים.

"שלום גאיה!" אמרה אימה של מיקה כשפתחה לגאיה את הדלת.

"שלום, מיקה בבית?" שאלה.

"כן, תיכנסי" ענתה "הכל בסדר?" שאלה כשהבחינה בעיניה האדומות.

"כן, סתם אלרגיה" שיקרה בחיוך מאולץ והלכה לחדרה של מיקה.

"הי!" אמרה מיקה כשראתה את גאיה עומדת בפתח חדרה. "למה בכית?" שאלה .

"זה סופי... אנחנו נוסעים..." ענתה ודמעה ירדה מעינה.

"מה? מתי?" שאלה מופתעת.

"סוף החודש... זה יוצא עוד שבוע.." ענתה

"אוי...גאיוש.." אמרה וחיבקה אותה ." את יודעת שאת תמיד היית ותיהיי החברה הכי הכי טובה שלי נכון?" לחשה

לתוך אוזנה.

"את עושה את זה עוד יותר קשה..." אמרה גאיה תוך כדי שהיא מתנתקת מהחיבוק ומנגבת דמעה מלחיה.

"מצטערת... סיפרת לעידן?" שאלה מיקה.

"לא, עוד לא.." ענתה גאיה.

"עצה שלי? תדברי איתו מחר .. שתיהיי יותר רגועה "

"כן, נראה לי באמת שזה מה שאני יעשה..." אמרה גאיה והשפילה את מבטה.

"אבל את יכולה להבטיח לי משהו?" שאלה מיקה

"מה?" ענתה

"שאת הולכת לדבר איתו במודעות שאתם לא הולכים לנהל עכשיו קשר רומנטי מרחוק , תקחי את זה כסוג

של פרידה, כמה שזה קשה ככהיהייה לך יותר קל בהמשך.."

"אני מקווה, זה קשה לי..." אמרה גאיה מנסה שלא להתחיל לבכות שוב.

"את תצליחי , אני יודעת!" מיקה הניחה את ידה על בירכה של גאיה. "ואנחנו נשמור על קשר ברור לך? אנחנו

נדבר כל יום במצלמה ואת תוכלי להיתקשר אלי בכל שעה לספר לי על כמה שהאנגלים חתיכים ואני אתלונן

על כמה שהישראלים לא" אמרה מיקה בחיוך קטן וראתה שחיוך דומה עלה על פניה של גאיה.

"אני ... אני אלך עכשיו , אני צריכה להתחיל להעביר את החדר שלי לארגזים.." אמרה גאיה.

"את רוצה שאני אבוא לעזור לך?" הציעה מיקה.

"לא, תודה זה בסדר " ענתה בחיוך קטן וחיבקה את מיקה לאות פרידה.

"בי!"צעקה לה מיקה כשיצאה.

בדרך חזרה מביתה של מיקה , היא הרגישה יותר טוב, 'מה אני אעשה בלעדיה באנגליה?' חשבה לעצמה.

'ועידן? מה איתו? יהייה לי קשה להיפרד ממנו ככה... אני אתקשר אליו, אקבע איתו למחר'

"הלו?" נשמע קולו של עידן מהצד השני של הקו.

"היי מה קורה?"

"הכל מעולה מה איתך?

"אני בסדר... זאת אומרת לא ממש.."

"מה קרה?" שאל מודאג

"אני צריכה לדבר איתך, אתה תוכל להגיע מחר לקיבוץ?" שאלה.

"כן, אני אבוא אם אבא שלי אבל מה קרה , אל תלחיצי אותי..."

"אני אדבר איתך מחר רק תבטיח לי שתבוא .. זה חשוב.."

"אני מבטיח !" ענה

גאיה שמה לב שכבר הגיעה לביתה.

"אז אני אדבר איתך מחר..."

"טוב בי יפה שלי אני אוהב אותך!" אמר

"גם אני.." ענתה וניתקה את השיחה.

' הוא אוהב אותי... איך אני יכולה ללכת ממנו ככה הוא אוהב אותי!' המשפט חזר שוב ושוב בראשה כשניכנסה

לביתה.

"גאיה איפה היית?" קטעה אותה אימה ממחשבותיה.

"סתם... אצל מיקה.."

"תקשיבי חמודה נראה לי שאנחו צריכות לדבר..." אמרה.

"אני נוסעת איתכם טוב? אז תחסכי ממני את השיחות הפסיכולוגיות שלך." אמרה בכעס ועלתה במדרגות לחדרה.

היא העבירה מבט בחדרה.

'אני לא רוצה לעזוב...' חשבה

היא פתחה את הארון הגדול שהייה מונח בפינת החדר והתחילה להוצא ממנו ערמות של בגדים.

'לא ידעתי שיש לי עד כדי כך הרבה בגדים.' עברה בה מחשבה.

"גאיה" דפקה אימה על דלת חדרה.

"מה?!"

"הבאתי לך כמה ארגזים "אמרה והכניסה לחדר 3 ארגזים.

"תודה.." אמרה גאיה בטון מזלזל.

"את יודעת שאת הבגדים שאת באמת רוצה תשימי במזוודה וכל השאר יגיעו אם המכולה בארגזים"

"כן, כן אני יודעת..."

אימה של גאיה עזבה את החדר וגאיה היתישבה בחוסר אונים על מיטתה .

"אווווף" אמרה כאילו משחררת קיטור ונשכבה על מיטתה.

בינתיים למטה בסלון אביה של גאיה , מיכאל חזר הביתה.

"דיברת איתה?" שאל את אימה, שרונה.

"כן, היא הסכימה, אחרי הרבה צעקות..." ענתה

"היא לא דרשה לדעת למה נכון?" שאל

"לא, בישבילה אנחנו נוסעים לשליחות באנגליה... אל תדאג היא לא יודעת למה.." ענתה בשקט

"יופי, אז שישאר בסוד לתמיד, גאיה לא צריכה לדעת את המטרות האמיתיות של הנסיעה הזאת".

אז.. פרק ראשון... סיפור חדש... תגידו לי מה חשבתם..

חוץ מזה אני אשמח לעוד קוראים :)