אווף!
כתבתי פרק ראשון והמחשב המפגר שלי החליט שהוא מתנתק מהאינטרנט לפני שהספקתי לשמור!
אני אנסה לשחזר אותו... מקווה לטובה!
ואתם? תהנו!
"לא רוצה לשמוע!"צעקה
"גאיה חמודה את חייבת להבין שאין ברירה אחרת" ניסתה אימה להרגיע.
"אני לא נוסעת איתכם זה לא יעזור לכם!" המשיכה בצעקות.
"המעבר הזה טוב לכולנו את תראי שיהייה טוב" ניסתה האם בקול שקט.
"לא לא יהייה !"
"זה קצת מאוחר מידי להחליט אנחנו עוזבים בסוף החודש עוד שבוע" אמרה האם.
"זה קצת וקדם מידי להגיד לי לעזוב את הסביבה שלי, הבחרות שלי ואת עידן! " היא המשיכה לצעוק.
"אני יודעת שזה קשה לך, זה קשה לכולם אנחנו נבוא לבקר בחגים ואת תיפגשי אם כולם!" היא ניסתה ללא הצלחה.
"זה לא יעזור לך אני לא באה איתכם ,מה הבעיה שאני אגור אצל מיקה עד שתחזרו מהשליחות המפגרת
הזאת שלכם באנגליה!?" שאלה בצעקה.
"די כבר זה לא נושא לויקוח אנחנו נוסעים, כולנו , עד גיל 18 את באחריותינו !" עברה האם לקול תקיף.
"אני לא!" צעקה ויצאה מהבית בתריקת דלת ישאר אל האוויר החם של סוף יולי שעטף את הקיבוץ.
כל כך עצוב לה לחשוב שלא תגור כאן, שלא תלך כאן על הדשא ושלא תנשום את האוויר הזה.
גאיה הלכה לביתה של מיקה, חברתה הטובה בשבילי הקיבוץ המפותלים.
"שלום גאיה!" אמרה אימה של מיקה כשפתחה לגאיה את הדלת.
"שלום, מיקה בבית?" שאלה.
"כן, תיכנסי" ענתה "הכל בסדר?" שאלה כשהבחינה בעיניה האדומות.
"כן, סתם אלרגיה" שיקרה בחיוך מאולץ והלכה לחדרה של מיקה.
"הי!" אמרה מיקה כשראתה את גאיה עומדת בפתח חדרה. "למה בכית?" שאלה .
"זה סופי... אנחנו נוסעים..." ענתה ודמעה ירדה מעינה.
"מה? מתי?" שאלה מופתעת.
"סוף החודש... זה יוצא עוד שבוע.." ענתה
"אוי...גאיוש.." אמרה וחיבקה אותה ." את יודעת שאת תמיד היית ותיהיי החברה הכי הכי טובה שלי נכון?" לחשה
לתוך אוזנה.
"את עושה את זה עוד יותר קשה..." אמרה גאיה תוך כדי שהיא מתנתקת מהחיבוק ומנגבת דמעה מלחיה.
"מצטערת... סיפרת לעידן?" שאלה מיקה.
"לא, עוד לא.." ענתה גאיה.
"עצה שלי? תדברי איתו מחר .. שתיהיי יותר רגועה "
"כן, נראה לי באמת שזה מה שאני יעשה..." אמרה גאיה והשפילה את מבטה.
"אבל את יכולה להבטיח לי משהו?" שאלה מיקה
"מה?" ענתה
"שאת הולכת לדבר איתו במודעות שאתם לא הולכים לנהל עכשיו קשר רומנטי מרחוק , תקחי את זה כסוג
של פרידה, כמה שזה קשה ככהיהייה לך יותר קל בהמשך.."
"אני מקווה, זה קשה לי..." אמרה גאיה מנסה שלא להתחיל לבכות שוב.
"את תצליחי , אני יודעת!" מיקה הניחה את ידה על בירכה של גאיה. "ואנחנו נשמור על קשר ברור לך? אנחנו
נדבר כל יום במצלמה ואת תוכלי להיתקשר אלי בכל שעה לספר לי על כמה שהאנגלים חתיכים ואני אתלונן
על כמה שהישראלים לא" אמרה מיקה בחיוך קטן וראתה שחיוך דומה עלה על פניה של גאיה.
"אני ... אני אלך עכשיו , אני צריכה להתחיל להעביר את החדר שלי לארגזים.." אמרה גאיה.
"את רוצה שאני אבוא לעזור לך?" הציעה מיקה.
"לא, תודה זה בסדר " ענתה בחיוך קטן וחיבקה את מיקה לאות פרידה.
"בי!"צעקה לה מיקה כשיצאה.
בדרך חזרה מביתה של מיקה , היא הרגישה יותר טוב, 'מה אני אעשה בלעדיה באנגליה?' חשבה לעצמה.
'ועידן? מה איתו? יהייה לי קשה להיפרד ממנו ככה... אני אתקשר אליו, אקבע איתו למחר'
"הלו?" נשמע קולו של עידן מהצד השני של הקו.
"היי מה קורה?"
"הכל מעולה מה איתך?
"אני בסדר... זאת אומרת לא ממש.."
"מה קרה?" שאל מודאג
"אני צריכה לדבר איתך, אתה תוכל להגיע מחר לקיבוץ?" שאלה.
"כן, אני אבוא אם אבא שלי אבל מה קרה , אל תלחיצי אותי..."
"אני אדבר איתך מחר רק תבטיח לי שתבוא .. זה חשוב.."
"אני מבטיח !" ענה
גאיה שמה לב שכבר הגיעה לביתה.
"אז אני אדבר איתך מחר..."
"טוב בי יפה שלי אני אוהב אותך!" אמר
"גם אני.." ענתה וניתקה את השיחה.
' הוא אוהב אותי... איך אני יכולה ללכת ממנו ככה הוא אוהב אותי!' המשפט חזר שוב ושוב בראשה כשניכנסה
לביתה.
"גאיה איפה היית?" קטעה אותה אימה ממחשבותיה.
"סתם... אצל מיקה.."
"תקשיבי חמודה נראה לי שאנחו צריכות לדבר..." אמרה.
"אני נוסעת איתכם טוב? אז תחסכי ממני את השיחות הפסיכולוגיות שלך." אמרה בכעס ועלתה במדרגות לחדרה.
היא העבירה מבט בחדרה.
'אני לא רוצה לעזוב...' חשבה
היא פתחה את הארון הגדול שהייה מונח בפינת החדר והתחילה להוצא ממנו ערמות של בגדים.
'לא ידעתי שיש לי עד כדי כך הרבה בגדים.' עברה בה מחשבה.
"גאיה" דפקה אימה על דלת חדרה.
"מה?!"
"הבאתי לך כמה ארגזים "אמרה והכניסה לחדר 3 ארגזים.
"תודה.." אמרה גאיה בטון מזלזל.
"את יודעת שאת הבגדים שאת באמת רוצה תשימי במזוודה וכל השאר יגיעו אם המכולה בארגזים"
"כן, כן אני יודעת..."
אימה של גאיה עזבה את החדר וגאיה היתישבה בחוסר אונים על מיטתה .
"אווווף" אמרה כאילו משחררת קיטור ונשכבה על מיטתה.
בינתיים למטה בסלון אביה של גאיה , מיכאל חזר הביתה.
"דיברת איתה?" שאל את אימה, שרונה.
"כן, היא הסכימה, אחרי הרבה צעקות..." ענתה
"היא לא דרשה לדעת למה נכון?" שאל
"לא, בישבילה אנחנו נוסעים לשליחות באנגליה... אל תדאג היא לא יודעת למה.." ענתה בשקט
"יופי, אז שישאר בסוד לתמיד, גאיה לא צריכה לדעת את המטרות האמיתיות של הנסיעה הזאת".
אז.. פרק ראשון... סיפור חדש... תגידו לי מה חשבתם..
חוץ מזה אני אשמח לעוד קוראים :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*nono*