הודעת קצרה שחשובה להמשך:
מהפרק הזה בכל פעם שיופיע הכתוב ככה(נטוי ומודגש)הדמויות מדברות אנגלית ובכל ורגיל , עיברית.
הבנתם? מעולה ! נעבור לפרק
סוף הפרק הקודם:
"הינה מצאתי!" אמר כשראה את המקומות שלהם.
"יופי..." אמרה גאיה ומיהרה להיתישב.
פתאום נשמע צילצול טלפון מתיקה של גאיה.
"מה עדיין לא כיבית אותו?" שאלה אותה אימה.
"לא.. נו מה הבעיה אני אכבה עכשיו ..." אמרה ומיהרה להוציא אותו מהתיק שלה.
פניה של גאיה קפאו , כשהיא ראתה שעל הצג כתוב "עידן".
"שניה..." אמרה להוריה וקמה ממקומה. היא ניצלה את ההיזדמנות שהמטוס עוד לא היתמלא וניגשה לאחד
המושבים הריקים בצידו השני של המטוס.
'לענות או לא לענו?' חששה ' אני לא רוצה לספר לו שאני כבר על המטוס לאנגליה, ובלי להיפרד
ממנו נסעתי ככה , למקום רחוק. זה סתם יעשה אותי עצובה ... אולי לנתק?אני אגיד לו שלא הייתה קליטה...
ואולי אני צריכה לדבר איתו ולהסביר לו כמה דברים שבאמת מגיע לו הסבר עליהם? אווווף אני לא יודעת
מה לעשות!!!' גאיה הטיחה את היד שאחזה במכשיר המצלצל על אחד המושבים ופתאום נשמע מתוך הפלאפון
קולו של עידן.
"גאיה? גאיה? את שם?"
' שיט! נילחץ לי!' חשבה. " הלו ,עידן?" ענתה בקול חושש.
"הי יפה איפה את ? אני בדרך לקיבוץ שלך חשבתי שניפגש.." הציע מתרגש.
"אמ... לא אני לא יכולה..." ענתה בלית ברירה.
"למה?"
"כי... אני... " גאיה גימגמה.
"את מה?" שאל דואג.
"אני במטוס לאנגליה עכשיו...." ענתה בקול שקט מקווה שעידן לא שמע אותה.
"אבל אמרת לי שאת נוסעת בעוד שבוע מה פתאום עכשיו?" אמר מופתע. "רגע, את עובדת עלי ? כי
אם כן הצלחת אבל רק שתדאי שזה ממש לא מצחיק!" אמר
"הלוואי והייתי עובדת עלייך ... אנחנו עוד 15 דקות ממריאים .. אני מנסה להיתחבא פה מהדיילות שלא יראו אותי
מדברת בפלאפון...." היא היסתכלה סביבה לראות שאין דילת בסביבה.
"גאיה.. אני... למה לא אמרת לי?" שאל
"כי גם אני בעצמי לא ידעתי ...גם לי זה קרה בהפתעה.. אני מצטערת " אמרה וחנקה את הדמעות שהתחילו
לעלות בגרונה.
"את לא צריכה להיצטער... אם כבר ההורים שלך , זה באשמתם "
"צודק.... אני אתגעגע...אני כבר מתגעגעת.." הדמעות כבר עמדו בעינייה.
"אני מצטער שלא יצא לנו להיפרד כמו שצריך... את יודעת... אבל תמיד תזכרי שאני אוהב אותך ושאני מתגעגע..
שאני עושה לי טבלת יאוש קטנה לראות מתי את חוזרת..."
"עידן אני..."
"את מוכנה לכבות בבקשה את הטלפון!" קטעה אותה דיילת בכמעט צעקה. "את הישתגעת?! אנחנו עומדים להמריא
תחזרי מיד למקום שלך!"
"כן.. אני ... סליחה.." גאיה גימגמה וקמה מהמושב. "אני אוהבת אותך..."לחשה לתוך מכשיר הפלאפון וניתקה
את השיחה.
היא היתקדמה לעבר מקום הישיבה שלה ושל הוריה בצעדים איטיים ובפנים עצובות.
"איפה היית?" שאלה אותה אימה כשראתה אותה.
"סתם.. היסתובבתי במטוס קצת..."היא ענתה והיתישבה המהירות במקומה.
"גבירותי ורבותי מדבר הטייס שלכם אנחנו מתכוונים להמריא בעוד מספר דקות , אני מבקש מכל הנוסעים
לחגור את חגורות הבטיחות ולהקשיב להנחיות הדיילות. בעוד כ- 4 שעות ננחת בנמל התעופה בלונדון .
שתיהייה לכולנו טיסה נעימה ובטוחה. תודה!"
גאיה הידקה את חגורתה וכך גם הורייה.כעבור 5 דקות המטוס החל להמריא , וגאיה, שלמרות שזהו החלק
האהוב עלייה בטיסה, היא מרגישה כאילו היא נוסעת ברכבת הרים חלומית שלא נגמרת. היא דווקא שנאה עכשיו
את הרגע הזה, שנאה את השניה שגלגלי המטוס עזבו את הקרקע ושנאה את השניה שבה נפרדה מהבית,
מישראל, מהחברות , ובעיקר מעידן...הוא כל כך יהייה חסר לה, כל כך תפחד שם בלעדיו , שלא יהייה מי
שיתמוך בה ברגעים שהכי תצטרך, היא תצטרך להיות שם לבד, אפילו מיקה לא שם כדי לחייך אליה ולהעביר את כל
הכאב. לבד, מההתחלה , חברים חדשים , בית חדש, שכונה חדשה, בית ספר חדש, והמון מנהגים וצורת חיים
אחרת. היא לא רצתה לעזוב, אבל מה לעשות , עכשיו אין דרך חזרה, המטוס עזב את הקרקע , והיא איתו.
דיילת אם עגלת משקאות עברה בין הנוסעים אם חיוך מאולץ ושיניים חשופות.
"אפשר בבקשה קולה?" ביקשה ממנה גאיה.
"אין בעיה" ענתה הדיילת בחיוך ומזגה לכוס חד פעמית קולה.
"שתיים..."
"אוקי..." אמרה הדיילת , מזגה לעוד כוס והגישה לגאיה.
"תודה!" אמרה גאיה בחיוך דומה לשל הדיילת. ושתתה במהירות את כוסות הקולה בידייה. "אפשר עוד קולה בבקשה?"
שאלה את הדיילת שחזרה מהסיבוב במטוס.
"אחד או שתיים?" שאלה בחיוך הגדול והמאולץ.
"שתיים." ענתה גאיה והחזירה לה חיוך.
"מה קרה לך את שותה כל כך הרבה קולה?" שאל אותה אביה.
"סתם .. בא לי..." ענתה . ' לא , לא סתם בא לי , בא לי לעשות משהו שיעביר לי את הזמן , שיתן לי טעם מתוק
בפה.. כמו השפתיים של עידן...' חשבה.
"זה לא בריא, את יודעת." אמר
"בסדר." ענתה באדישות ולחקה מידה של הדיילת את כוסות הקולה.
אחרי שעתיים ו4 כוסות קולה שאליהם היתווספו גם 2 כוסות מיים גאיה לא יכלה להיתאפק וקמה לעבר השירותים
במטוס. הדרך, הייתה קלה, השירותים היו ממוקמים 5 מושבים לפני המושבים שלהם .
היא ניכנסה לתוך התא הצר ' איזו הקלה' חשבה בחיוך. לפני שיצאה שמעה מחוץ לתא אנשים מתווכחים
באנגלית , היא ניסתה לבין מה קרה, כנראה שדיילת אמרה לאחד הנוסעים שהוא לא יכול לעבור ממקומו
למקום טוב יותר למרות שהוא הייה פנוי...והוא היתווכח אם אחד הדיילים על כך . הקול של הנוסע הייה נשמע
צעיר, אולי אפילו בגילה, אבל למה למישהו בגילה להיתווכח ככה אם הדיילים שעתיים לפני הנחיתה.
היא פתחה את דלת השירותים בזהירות , כדי שלא יבחינו בה.
"אני מצטער"אמר הבחור שהיתווכח אם הדייל כששם לב שהפריע לגאיה לצאת מהשירותים.
"זה בסדר..."אמרה וחייכה אליו חיוך קטן . הוא הייה נראה בערך הגילה כמו שחשבה , הייה לו מבטא בריטי
ושיער חום בהיר, הוא הייה גבוהה ממנה בראש בערך ועיניו היו ירוקות, חומות , נוצצות.
"טום"אמר והושיט לה את ידו
"גא...אה אנה"היא היתבלבלה ולחצה את ידו.
"שם נחמד..."אמר בחיוך "אבל אם לא אכפת לך , להמשיך לדבר במקום אחר ולא ליד השירותים."
"אמ.. בסדר... "גאיה הייתה שמחה למצוא מישהו להעביר איתו את הזמן .
"אני מצאתי מישהו בגילי ... אני איתו , כשננחת אני אבוא טוב?"שאלה את הוריה כשעברו לידם.
"אין בעיה חמודה תעשי חיים." אמר אביה בחיוך.
גאיה וטום היתקדמו לעבר מקומו של טוב.
"אתה עדיין לא סיפרתה לי מה בדיוק ההסחת דעת שתיחננת לה..."לחשה אימה של גאיה לאביה.
"חשבתי שכבר שמת לב.." ענה בחיוך קטן.
תמונה חמודה ומתאימה שמצאתי...
מקווה שזה הייה טוב :)
-עריכה-
החלפתי עיצוב תגידו לי מה חשבתם.....
לא יודעת אם אני כל כך מרוצה ממנו....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*nono*