אז, היום הגיע היום הגדול. אני כמעט מתביישת שזה נהיה כזה פרויקט בשבילי.
אני מאשימה את בעיית הקשב והריכוז שלי, שבפן הרגשי וההתנהגותי, החמירה בשנתיים האחרונות,
בשל תקופות של עומס נפשי, בלבול, חוסר רצון להשקיע בעצמי או להתאמץ בשביל דברים שיעשו לי טוב.
-חזרתי לקרוא-
אחרי שהפצרתי בי וכעסתי על עצמי שאני מזניחה דבר שאני אוהבת כל כך, זה קרה.
לקחתי ספר לידיים, אחרי הרבה זמן שכל מה שקראתי היה בלוגים (והרבה שירה, אבל זה לא כמו לקרוא ספרים באורך מלא)
למעשה, שום דבר לא משתווה לקריאה. היום ב15:00 אחר הצהריים התחלתי לקרוא וב20:00 כבר הייתי אחרי (מנגבת את הדמעות, ליתר דיוק. אם יורשה לי לחשוף ספוילר בנוגע למצב רוח שבו סיימתי את הספר המקסים הזה)
טבעתי ב'אשמת הכוכבים' (באנגלית: the fault in our starts)
ושמחתי שאני מסוגלת לרסן את הביקורתיות שהרגשתי באמצע קריאת הספר ולהנות מסיפור אהבה יפה באמת, מתוק, כתוב טוב, מתוחכם. לא הפסקתי לבכות מנקודה מסוימת ועד הדף האחרון, כולל תוספת די עניינית ואינפורמטיבית מאת המחבר.
הספר העלה בי גל חיובי וקליל של תהיות קיומיות.
מי ששוקע בפילוסופיה ומחשבות על המיקום והמשמעות שלו בחיים האלה יודע שלרוב זה לא נגמר בצורה חיובית. או שאולי זו רק אני, שיכולה לילות שלמים להשתגע ממחשבות. לרוב אני פשוט נכלאת בסבך המחשבות של עצמי, במושג 'נצח', בלנסות להבין שהחיים שלי הם לא מרכז היקום ושהחיים של כולנו רקומים אחד אל המסלול של השני בצורה אקראית לחלוטין ואולי לא.
כמו ב'כמה טוב להיות פרח קיר' (the perks of being a wallflower)
גם כאן, הסופר מעניק לדמות להקה אהובה ושירים משמעותיים שמוזכרים לאורך העלילה. זה מאוד מוצא חן בעיניי.
הבא בתור 'בריחה' של אלכס מונרו.
שום דבר לא יעצור אותי עכשיו
מלמלא את החור שיש לי בראש ובלו"ז.
מלהתמלא בהשראה
ולהרגיש שאני אוהבת את עצמי ומעשירה את עצמי
ולהתגעגע ללהיות נאהבת דרך דמויות שנעלמות באותה מהירות שבה נבראו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
