הבית התעורר לבוקר חורפי.
אבא שלי שקל לנסוע להלוויה של אמנון ליפקין-שחק, אותו הכיר טוב בתקופת הצבא.
הגשם והצורך להתכרבל בבית גרמו לו לוותר.
אבא שלי תמיד מעדיף לדבר, לספר, להתייחד עם זכרון חבריו שהלכו לעולמם מאשר להגיע ללוויות ואזכרות.
(נוף של בית I)
-
אחרי שהכנתי ממולאים בסגנון אבא, הלכתי לנוח קצת. לשכב בחדר מול חברים. באחת בלילה חיכיתי לאמא ואבא בסלון.
אחרי כמה דקות יצאנו לנתב״ג. אני ואמא החלטנו לאסוף את אבא לשדה התעופה.
הוא טס לבלגיה, לבקר את אחותי לראשונה מאז שנודעה לנו הבשורה המשמחת על ההריון. אז נסענו ושמענו מוזיקה כל הדרך.
אני ואמא הורדנו את בושו בסביבות שלוש ואז נסענו לת״א. ישבנו בבראסרי באמצע הלילה, אכלנו, דיברנו.
קשה לי לדמיין כמה אני אתגעגע להורים שלי בצבא. התחלת השינוי הזה בקשר תהיה לא קלה.
הגענו חזרה הביתה בחמש. ראינו פרק של אוז. מזמן לא הייתי עייפה כ״כ.
בשש הלכתי למיטה. צלילים נפלאים של חורף עזרו לי להרדם. היה קר בטירוף. לפני שטבעתי בחושך לחלוטין, נזכרתי בברקים האדירים שמלאו את השמיים בדרך חזרה מת״א.
(נוף של בית II)
-
היום בבוקר אני ואמא סידרנו קצת את הבית.
קצת מסטולות מהשינה המעצבנת הזו. שינה באור, שינה שמתחילה בעת שכולם מתעוררים, לא איכותית ונעימה כמו שינה של לילה.
- זה היה יום שקט, ביתי, חורפי. בדיוק מסוג הימים שמזינים אותי וממלאים אותי בכוחות לקראת הגיוס.
ישבתי בסלון, מול התנור, מכוסה בשמיכה. הנחתי קערה עם בצק שמרים למרגלות הקרסוליים שלי. הבצק תופח הכי טוב בסביבה חמה. אני והוא נעזרנו בחום של התנור. אני, ממריצה מעט את הדם והוא עולה ועולה עד שמכפיל את נפחו.
הכנתי ממנו עוגת שושנים עם אגוזים מסוכרים וקינמון. סתם, כי מרגיע אותי לעבוד במטבח.
באמת, באמת, הלוואי והיה חורף לנצח.
אני שותה המון קפה לאחרונה. הצבא, זה מה שהולך לקרות.
אבל בתוכי אני עוד תוהה, אם לא היה עדיף לי להשאר עוד קצת בבית. לראות סרטים טובים,
לבשל, להתבוסס בחורף וביופי שבחוץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
