מה שמבדיל ביני לבין אלה שרואים אותי כבושה לעם, היא לא דעתנו הפוליטית. מדובר בחינוך, שהפך להשקפת עולם, שנכרת בדיונים והוויכוחים שעולים בימים כאלה. אותי גידלו בדרך שבה קודם כל אוהבים בני אדם באשר הם, משפחה וקרובים, לפני שמעניקים אהבה למדינה.
ובדרך הזו בוחרים קודם כל במה להאמין, מגייסים סולם ערכים ורק אז בוחרים דגל. אני חושבת קודם כל מה לעשות בשביל האנשים שלי והאמונות שלי לפני שאני הולכת בעיניים מכוסות אחרי דגל ומדינה.
אני לא מצליחה להבין מי חושב שעוד מלחמה תעזור. יש לי חברים בדרום
וחברים שכבר תופסים קו בצבא
כואבת לי הבטן ונמאס לי מהמדינה הזו.
מהשנאה, הלאומנות, היומרנות, הגזענות, די.
כולם מדברים על הסכסוך, הכאב, ההרוגים.
הלוואי ויכולתי לעצום עיניים. להפנות לכל זה את הגב. ולהמשיך לזכור,
שאיכשהו, אהבה נשארת הדבר הכי חשוב.
וכמו שירדן הטיב לומר "די כבר, אני רק רוצה שיהיה מי שיחבק אותי בלילה"
כשאנשים צועקים 'מדינת ת"א' ו'איפה הערבות ההדדית' אני נזכרת ביום הולדת שלי, כשגם כאן בצפון היו טילים. כשאבא שלי היה הכי רזה והכי חולה שהוא אי פעם היה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
