אתה יודע שאני אחרת בחושך,
רכה יותר.
אתה יודע שלפעמים אני נתקפת פחד,
מסתכלת על החיים מתוך הזרה.
לפעמים מתוך השפתיים שלי
נפלטות מילים מיותרות;
אז אני נשארת נבוכה.
מצטערת שאמרתי
מצטערת שהסגרתי
מצטערת שגיליתי
ולא השארתי מעט
מסתורין.
אבל העניין הוא, תמיד יש אמיתה שלא נאמרה
תמיד יש רגש שלא נחשף.
ואיך שהוא (ואיכשהו) אני נשארת לא מובנת
לא מפוענחת
.
אבל אני רוצה להיות
חידה,
למישהו.
של, מישהו.
נהנת מהזמן הזה,
ניכר שכולם על פני תהום.
כבר מעקצץ לי,
מתה לקפוץ.
גם בשבילי עוד יבוא משהו טוב,
עכשיו המיטה שלי ריקה וכל עוד אף אחד לא כאן כדי לחבק אותי,
אני נהנת מהמקום הפנוי, מהקור של המזגן, הדופק האיטי והנשימות האיטיות שמתמזגות עם הרעשים של העץ החורק.
אני אוהבת שקוראים לי 'אהובה'.
כששוב החורף יגיע,
אני אבין ששרדתי עוד קיץ.