smile [=

כאילו השגרה הרגה אותנו.

סחטה מאיתנו את המיץ.

כמו ים,

ומבפנים גועש.

כי אי אפשר לראות מה קורה בתוך המים,

כשאתה מביט מבחוץ, מהצד.

ואי אפשר לדעת מה קורה אצל כולם,

אם נשארת לבד.

היא זו שגרמה.

ואולי בעצם הכל היה קורה ככה או ככה,

בדרך כזו או אחרת.

ואולי הכתיבה על זה בכלל מיותרת.

אתה לא יכול לדעת מה מרגיש כל שחקן,

כשהוא ניצב על במה,

אתה יודע שהכל הצגה,

ולפעמים אתה לא כל כך בטוח,

אבל אתה רק רואה את ההצגה שמציגים לך,

ומה קורה מאחורי הקלעים?

מה קורה כשיורדים הווילונות ונכבים המסכים?

מה באמת קורה בפנים?

כל כך רחוקים אך הכל עניין שלמרחק נגיעה.

של עוד רסיס משפט, עוד חצי מילה.

גועש לנו בפנים.

נוכחתי לדעת,

הופתעתי לגלות,

ולעולם יותר לא יחזרו להיות.

אולי רק עכשיו הבנתי

ואולי לא רציתי להיות זו שמתעוררת.

אולי כולם כבר התעוררו ואני בעצם זו שמאחרת.

ואולי,

בעצם בטוח,

אני עדיין חוזרת ואומרת..

"הלוואי ודברים יכלו להיות אחרת".

אבל הם לא.

וידענו שזה יבוא.

ועברנו כבר את נקודת האל-חזור.

אין לאן לחזור.

ונשאר רק לזכור.

כי אותם דברים לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו,

ונגמר.

וזה עדיין,

מאוד מוזר.

חמוץ-מתוק-ומר.