בקצה העולם

פרק 18

הייתה קריאה אחרונה לטיסה שלנו ואמא זירזה את אבא עם החשבון לחולצות שהוא קנה.

הוא סיים והתקדמנו לשער.

"זוהי קריאה אחרונה לטיסה 746 ללוס אנג'לס, נא להגיע לשער 7"

הגענו לשער, העבירו אותנו, והתקדמנו לעבר האוטובוס.

אמא התיישבה על אחד מהכיסאות הפנויים, תום התיישב עליה ומיד נרדם. אני ואבא נשארנו לעמוד.

"מתרגשת?" שאל אבא

"קצת..." שיקרתי, מאוד התרגשתי אבל עדיין לא הפסקתי לחשוב על הפרידה מכולם.

הגענו למטוס והוא היה ענק!

אנחנו עלינו על האוטובוס האחרון, כל שאר האנשים היו כבר בתוך המטוס.

עלינו במדרגות והדיילת אמרה לנו איפה אנחנו צריכים לשבת.

התיישבנו במקומנו, ושמענו את הטייס מדבר.תום הקשיב לו כאילו זה הדבר הכי מעניין שהוא שמע איי פעם. כשהנאום הסתיים התחיל הסרט על הבטיחות שראיתי אותו בערך 10 פעמים. הרשיתי לעצמי לא להקשיב.

הסרט הסתיים והמטוס החל לנוע. ניסיתי לראות משהו מהחלון אבל לא הצלחתי, תקעו אותנו במושבים האמצעיים.

המטוס החל לנוע מהר יותר ותום התלהב והתחיל להשמיע קולות של אופנוע.

"אוף, סתום כבר!" צעקתי

"סתמי את!" צעק עלי בחזרה

"תום, שרון תפסיקו כולם מסתכלים עליכם." העירה אמא

השתתקנו והמטוס המריא.

הרגשתי שדמעות מנסות לפרוץ מתוכי אבל התאפקתי. תום ואמא נרדמו, ואבא היה עסוק בלראות את הסרט שהקרינו.

החלטתי שזה זמן מצוין לקרוא את כל מכתבי הטיסה.

המכתב הראשון שקראתי היה של שלי ואסף, כמובן שהוא היה משולב בהמון חוש הומור של אסף והרגשות של שלי.

יצא מכתב מדהים מצחיק ומרגש. בסוף המכתב היה כתוב: "מקווים שהעלנו חיוך". החיוך עלה אבל ליווה אותו גם עצב מסוים,

עצב שאומר ששם לא יהיה לי את אסף שיספר לי בדיחות ויעשה שטויות. לא תהיה את שלי שתדאג לכל פרט קטן.

 'תחסרו לי מאוד' חשבתי לעצמי. עברתי למכתב הבא. זה היה המכתב של איתי, פתחתי אותו בסקרנות והופתעתי לגלות כשרון כתיבה מדהים. גיליתי את הצד הרגיש של איתי, צד שלא הכרתי קודם. חשבתי על עדי, ומה אני הולכת לספר לה על זה.

המכתב הבא היה של קשת, או יותר נכון להגיד, שיר ולא מכתב.

היא כתבה לי שיר על הפרידה שלי מהם. זה היה כל כך מרגש והבכי ישר התפרץ.

עברתי על כל מכתב ומכתב, והדמעות לא הפסיקו. נשמתי עצרה כשראיתי את המכתב של עדי.

פתחתי את המעטפה לאט, לאט והתחלתי לקרוא. כל המכתב לא הפסקתי לבכות, היא הזכירה כל כך הרבה רגעים שהיינו ביחד, שצחקנו יחד, כשרבנו, כשצעקנו, כשבכינו.

כל הזיכרונות האלו הציפו אותי בדמעות. סיימתי לקרוא את המכתב, הלכתי לשטוף פנים והחלטתי שאני צריכה קצת הפסקה לפני המכתב של תומר. צפיתי קצת בסרט ובלי לשים לב, נרדמתי.