תוכים זה לא הכל בחיים - רק אם הם טיפשים.

לפני שאני אתחיל את הפוסט, אני רוצה לספר לכם כמה דברים עליי:

 1) הזיכרון שלי תקף ל-24 שעות בלבד.

2) אני הקוקוטייל היחידי בכלוב.

3) אני לא יודע בן כמה אני.

 4) השם של הבעלים של כולנו הוא איתמר.

התוכי הראשון שאיתמר קנה הוא שוקי. כשאיתמר קנה את שוקי הוא היה תוכי אמיץ וחכם. שוקי שיחק עם איתמר כל יום, אכל הרבה "פה גדול", ואפילו ראה טלוויזיה! למרות שלשוקי היו הרבה צעצועים בכלוב ואת איתמר, הוא היה בודד ועצוב. על זה נאמר "לא טוב התוכי לבדו". איתמר ראה ששוקי עצוב, וקנה לו את שוקה.

מפה התחילו הצרות של שוקי. שוקה נראית כמו תוכה נחמדה, מה שנקרא יודעת לשחק את עצמה "מאלכית". אבל מי שמכיר אותה יודע שהיא ממש, אבל ממש, לא כזאת. כששוקה באה לכלוב בפעם הראשונה היא הייתה נורא ביישנית. שוקי, שהיה בודד כבר יותר מידי זמן, לא ידע איך לקבל תוכי חדש. הוא נשך אותה כל יום, וכל היום. היא בטח הייתה מבוהלת מזה שלקחו אותה מאמא ואבא שלה והביאו אותה לפה. לכן היא לא ידעה איך להגיב, ובהתחלה התעלמה מהכעס ולא החזירה לשוקי. עם הזמן היא למדה טוב מאוד איך לנשוך, ועכשיו היא אפילו די תוקפנית.

אבל השינוי הכי גדול חל בשוקי. ביום ששוקה באה הוא הפך לפחדן ואפילו קצת מרושע. הוא לא נחמד אליי, נושך אותי ותמיד מגן רק על שוקה.

כשאני באתי, התחוללה מלחמה בכלוב. שוקה, שראתה אותי ראשונה, התעופפה לה אל מעל לקן הטלה והעמידה פנים כאילו שהיא מתה. לשוקה יש הרבה כישורים, אבל היא לא שחקנית טובה. מייד ראיתי שהיא חיה ופשוט מנסה לעשות עליי רושם. לא קניתי את ההצגה שלה, אבל כבר באותו רגע ידעתי שלא כדאי לי להגיד לה את זה. שוקי לא נבהל כמו שוקה, אבל שמר מרחק רציני ממני. בסוף הם הסתגלו אליי, ועכשיו אנחנו כבר די חברים.

טוב, אני חושב שחפרתי לכם מספיק להיום. אל תגלו לשוקי ושוקה שפירסמתי עליהם פוסט.

הם בטח ינשכו אותי חזק.

ביי לבינתיים,

ושלכם לתמיד,

(או לפחות ל-24 השעות הקרובות)

דוד הקוקוטייל שגאה בשמו.