כן, ככה זה מרגיש כמו בובה על חוטים שכל החוטים שלי מפוזרים בארץ.
כאילו כל אחד יכול לשלוט בי, במעשים שלי, ברגשות שלי, במחשבות שלי.
לחדור לתוכם להיות הרסנית לעצמי. האחד מושך בחוט השני כבר מרפה...
עד שלאחד נמאס ואז הכל רופף.
אז ככה זה מרגיש, ששום דבר כבר לא הולך?
כנראה שכבר הספקתי לשכוח את ההרגשה הזו. הפסקתי להתרכז בעצמי,הסתכלתי לרגע אחד על העולם
ובין רגע העולם הפנימי שלי קרס.
אז מי עוד רוצה למשוך לי בחוט?
ככה...אחד, אחד כל אחד לפי תורו יחזיק ביד את החוט וימשוך...ימשוך כ"כ חזק.
עד שגם אני כבר אוכל ליפול.
ליפול
אולי זה אני
או אולי רק נדמה לי
ואולי השתנה בי הכל
מי שמושך בחוטים
תפסיק למשוך רק ממני
כי כבר נמאס לי נמאס לי לסבול
אבל את
את לא נותנת לי ליפול
את לא נותנת לי ליפול
ושתי עיני דומעות
עד שאני לא יכול לראות עוד
ואני
זה לא מסתדר לי
מעולם לא תכננתי לגדול
אני רוצה להאמין
אבל אתה לא עונה לי
עד שנמאס לי נמאס לי לשאול
אבל את
את לא נותנת לי ליפול
את לא נותנת לי ליפול
ושתי עיני דומעות
עד שאני לא יכול לראות עוד
זה אני
או שאולי רק נדמה לי
ואולי לא הספקתי הכל
גם זה קורה לפעמים
כן לפעמים זה קורא לי
ואז נמאס לי נמאס לא יכול
אבל את
את לא נותנת לי ליפול
את לא נותנת לי ליפול
ושתי עיני דומעות
עד שאני לא יכול לבכות עוד
בבלוג זה
בכל הבלוגים
