אווירה שקטה, שכרון חושים, הטעם המלוח של הדמעות שזולג על הפנים,
כך היא פתחה את השנה החדשה.
"עוד יום...", כמה עצוב לי בימים בלעדייך- מדליקה את הסיגריה המיליון שלי
ויושבת מול המחשב.תוספת של רעל לריאות בטח לא תהפוך את היום ליותר גרוע,
משום מה זה הצליח להרגיע אותי ביום ההוא ג'יין. אני רוצה לומר לך, שזו לא אשמתי.
אמנם בחרתי ללכת, אבל את בלבלת אותי כל כך שלא הותרת לי ברירה, אלא לאסוף
הכל ולעזוב.
ככה, הכל ביום סגרירי שכזה אני אוספת את עצמי, מהדירה שלנו- מהדירה שלי.
משאירה לך את הכל.
הרהיטים, הספרים, המיטה שלנו והדבר הכי קשה שנאלצתי להתמודד איתו- הזכרונות שלנו.
היום שעזבתי, זה היה היום שבו הודעת לי שאת טסה לחצי שנה לבוסטון,אליו.
כך ידעתי, אבל לא ממך- מהשכנה ממול שאמרה לי-
היא שאלה אותי שלושה חודשים לפני כן, אם זה החבר החדש שלך
כי מבחוץ היינו רק שותפות לדירה, כנראה שבאמת ידעת לשמור סוד.
ואז,באותו הערב זו אולי הייתה באמת הסיגריה הראשונה שלי.
היית בעבודה אז, משמרת ערב בפאב הקבוע- בפאב שבו הכרנו.
ישבתי עם השכנה, על המדרגות המטונפות שועד הבית לא דאג לנקות.
הרגשתי מן צביטה בלב כשהיא אמרה לי, "הבחור החדש, הוא נאה, צעיר, גבוה ושחום"
זה היה נשמע שהיא מנסה למכור לי אותו, אחר כך הוסיפה לכאב באמירה שכזו
"זוג יפה" היא אמרה, מבינה ג'יין שלי?.
זוג יפה, הוא ואת...
היא הייתה מבוגרת כדי להבין, כך חשבתי לפחות.
היא ראתה דמעה בקצה העין שלי, מיד נגבתי אותה והיא שאלה: "למה נערה כל כך יפה בוכה?".
חייכתי ושתקתי.
יצאנו לפאב קרוב לשלך ישבנו, שתינו ובעיקר דברנו עלייך, עלינו וכמובן..עליכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
