כשחיברו לי את האינטרנט לראשונה, בכיתה ח', היה זה המשחק הכי נהדר בשבילי! 
בניית אתרים, צ'אטים, שיחות אונליין, תמונות, קליפים ועוד מלא דברים מעניינים.
ופתאום, ב-2006, נתקלתי במבט שלה בטלוויזיה. היא מהפנטת! היא ממגנטת!
השיר שלה גרם לכל איברי גופי לרעוד ולליבי לפעום חזק מן הרגיל.
עיניי לא זזו ממנה, מן התנועות היפות והנעימות של גופה.
באוזניי, קולה המשיך להדהד עוד ימים רבים...
כבר שנתיים עברו מאז והיא עדיין הילדה האהובה שלי.
יום לא עובר בלי השירים שלה, בלי החיוך המתוק שלה.
התמונות שלה מקשטות את הקירות בחדרי, הנגן שלי מלא ביצירות המוזיקה שלה, המחברות מלאות במשפטים וציטוטים שלה;
כשהנייד מצלצל שומעים את קולה; החיים שלי מכוסים בה.
ולפני שנתיים, לראשונה, החלטתי להירשם לפורום המוקדש לה.
תחילה פחדתי לכתוב שם. אנשים לא מוכרים, הכול חדש. מעולם לא דיברתי דרך האינטרנט ברצינות. מעולם לא הייתי בפורום.
ולאט-לאט נפתחתי לאנשים שם. סיפרתי להם את הסיפור שלי. התברר שהם נחמדים דווקא.
יום אחר יום הייתי נכנסת כל יום לפורום כדי לבדוק חדשות לגביה, לגבי הופעותיה בטלוויזיה, לגבי שירים חדשים וקליפים מיוחדים.
יום אחר יום הייתי קוראת את כל ההודעות בפורום ומגיבה לפי הצורך והחשק.
הרגשתי אז נהדר! הכרתי אנשים...
שלא אפגוש לעולם!
אנשים, שמאוחר יותר, גילו לי עד כמה טיפשה הייתי! ואני עדיין כזאת!
למה אני מאמינה לאנשים שנמצאים מאחורי הסמך? רק כי אני כותבת מהלב, אני חושבת שגם הם אמיתיים...
אבל האם הם כאלו? האם באמת איכפת להם מקיומי אי שם בישראל?
היו אנשים מבין הרשומים בפורום, אליהם נקשרתי מאוד. היה לי נעים מאוד לשוחח עימם.
הם תמיד עודדו אותי, ליטפו במילים חמות ואוהבות, שיתפו וסיפרו... הם היו שם! היינו יחד.
אבל הכל החל להתקרר.
אולי אני הוזה. אולי זו רק אני.
אך השיחות נעשו בלתי איכפתיות. אם אני לא אשאל מה שלום אותו אדם, הוא לא יעשה זאת.
אם אני לא אכתוב, איש מאיתנו לא יכתוב. כולנו פשוט נשכח זה מזה! לעד... הרי אנחנו גרים ביבשות שונות, לעזאעזל!
מדוע הייתי כל- כך מטומטמת, ונתתי לאנשים האלה להגיע עמוק אל תוך ליבי, אל תוך נשמתי?
הכול השתנה. אני כבר לא מאמינה להם. לא בוטחת בהם. ולא יכולה להוציא אותם מליבי.
Л.А.С
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Night Star
