ריקוד פלמנקו לוהט
...מערבולת רגשות הקיפה אותה מכל עבר ורקדה סביבה, לצליל מיתרי הגיטרה הישנה של אביה. ידיה הונפו אל מעל ראשה במחיאת כף עדינה, ונעליה הקישו על רצפת העץ, אשר שימשה כבמה. שמלתה האדומה הפרחונית הונפה מצד אל צד, והורד האדום על שיערה, בהק באור החמה. עיניה היו עצומות וניתן היה לראות את המאמץ הרב שהשקיעה בריקוד, ואת אהבתה לשיר הספרדי העתיק, אשר בקע מכלי הנגינה. איזבל שקעה בתווי השיר והצופים ישבו מרותקים לתנועות.
באמצע הריקוד, נשמעו לפתע נקישות עקב זרות על הבמה. איזבל פקחה את עיניה והביטה בשנאה בבחורה בעלת התלתלים השחורים שנעה לצידה. היא לבשה שמלה שחורה וצמודה, המכוסה בציורי עלי כותרת תמימים; שיערה היה אסוף בפקעת קטנה על ראשה ועטוף בסרט שחור וחלק; בידיה החזיקה גאיטנה קסטנייטות, בהן הקישה בשילוב מושלם עם המוזיקה. היא הציתה באש של נחישות ואומץ לב את המשטח עליו רקדה והקול האגדי שלה הדהד באוזני כול.
אווירת מתח שררה על הבמה. ניצוצות של כעס בהקו מכל עבר. הקהל צפה בשתיקה.
שתיהן המשיכו לרקוד כאילו דבר לא קרה. אף אחת מהן לא חשבה לפנות את הבמה לטובת האחרת. שתיהן היו מוקפות באווירה קסומה של הנאה, עקשנות וערנות. הידיים הונפו לצדדים ולאחר מכן נפגשו עם מחיאת הכף המוכרת פעם אחר פעם. העקבים פגעו ברצפה בקול עמוק וחזק יותר עם כל צעד.
אחד מעוברי האורח שפך על רצפת העץ, מתחת לרגלי הבחורות, שברי זכוכית שקופה וחדה. הן היו חייבות להמשיך לרקוד למרות הכאב: בלי לחוש אותו, בלי להרגיש אותו, בלי לראות אותו. תנועותיהן נעשו קשות ומגושמות יותר.
החורף הקודם עבר בזיכרונה של איזבל. היא ראתה בברור מול פניה את האושר שחוותה כשפגשה את אמדור, אהובה, לראשונה. היא זכרה כיצד רקדו ריקוד פלמנקו תחת טיפות הגשם, זוהר הברקים ושאגת הרעם.
באותו הזמן, גאיטנה חשבה על האגם ליד בית הוריה, שבמימיו בלתה שעות רבות בחברת האנשים היקרים לה מכל. היא זכרה את אותם רגעי אושר, תחת קרני השמש הלוהטות, כאשר שרה ורקדה לפני בני משפחתה.
השמים התכסו בעננים אפורים וגדולים והסתירו מאחוריהם את האור שהציף את רצפת העץ קודם לכן. איזבל הייתה בטוחה שהצל הוא סימן לכך שעליה לפעול בזריזות.
להפתעת כולם, היא הוציאה מחגורת שמלתה אולר מכוסה באבנים קטנות ולבנות. לא היה זה נהוג לרקוד את ריקוד הפלמנקו עם אביזר כמו זה. היא סובבה אותו בידה, מול פניה ומעל ראשה. היא נגעה עם להב האולר בלחייה. בכך,היא הצליחה לכבוש את הערצת כל הגברים שישבו בקהל לפני כן וכעת והתרוממו.
איזבל התקרבה אל גאיטנה לאט- לאט, בצעדי ריקוד זהירים. המוזיקה לא פסקה אך נעשתה שקטה יותר ויותר. מול פני אביה הנדהם, איזבל הניחה לאור לנוע בשלל צורות, בעודה רוקדת לצד גאיטנה. ברגע שבו העננים הכבדים כיסו לגמרי את השמים והאזור נעשה אפל וחשוך, האולר הנוצץ חדר אל תוך גופה השברירי של גאיטנה.
באותה השנייה המוזיקה נפסקה ואיש לא מצמץ. על רצפת העץ הופיעה שלולית של נוזל אדום ואל תוכו נפלה גאיטנה בעיניים כבויות.
הקהל נותר לעמוד כך עוד דקות ספורות. במהלכן, לא נשמע צליל מיתרי הגיטרה, לא נשמעו נקישות עקב או קסטנייטות מן הבמה, ציפור לא צייצה, כלבלב לא נבח, רוח לא נשבה, אדם לא דיבר.
"הירגע, הכעס יוצא בעצמו; אל תחפש אחריו כי הוא ישרוף אותך."
באותו הרגע, הבינה איזבל את כוונתו של אסטופה, באחד משירי הפלמנקו שלו.
היא התקדמה, ללא היסוס, לעבר גאיטנה הקרה כקרח ודחפה קלות גבר שהתכופף לעברה.
היא שלפה את אולרה מגוף המתה וקירבה אותו אל ליבה...
(C) Night Star
28.04.2008 - 11.07.2008
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Night Star