It’s not a Dream

עד לפני כמספר ימים הייתי בטוחה שמשהו לא בסדר עם המשאלות שלי, עם עצמי... כלומר, הן אף פעם לא מתגשמות.

וכעת, לאחר מבט נוסף, אני מבינה שאין זה כך.

היקום כולו נמצא לרשותי והוא מוכן לעזור לי בהגשמת המשאלות, כפי שפאולו קואלו תמיד כותב.

אולם, עדיין לא הגיע הזמן להגשמת החלומות והמשאלות הללו.

נותר רק לחכות לרגע המתאים...

הרי יש לי את כל החיים לפני כדי להגשים את משאלותיי.

באחת התוכניות בהן צפיתי לפני מספר ימים, גיליתי דבר מאוד מעניין:

 מוזיקה יכולה לעזור וגם להרוס!

היה מסופר שדווקא תופים, הם האחראיים לשתי היכולות הללו.

כאשר אדם בריא לחלוטין חשוף לצליל תופים בעוצמה רבה, אשר אינה תואמת כלל לפעימות ליבו ולקצב בו פועלים אברי גופו, כל המערכת בתוכו עלולה לשנות את מהירותה והדבר עלול לגרום נזק רב למאזין.

ולהיפך: כאשר מנגנים בתופים לפי קצת נכון וקבוע, אשר זה גם קצב המערכות בגוף, האדם יכול להירגע ולהרגיש הרבה יותר טוב, כאשר הוא עצמו מחובר באופן מוחשי לפעילות המתרחשת בתוכו.

הדגש על ההרס היה על מוזיקה כבדה, כמו רוק, למשל.

ההשפעות של המוזיקה על הגוף ועל הנשמה של האדם, הן אדירות!

מוזיקה מקבלת את היכולת לא רק לשנות מעט ברגש, במצב הרוח, אלא גם במצב הפיזי-בריאותי של האדם.

לא סתם נאמר, שיצירת מוזיקה היא אחת האמנויות הקשות והחשובות ביותר.

בזמן האחרון מתרחשים בתוכי דברים שכבר לא קרו מזמן... הריקנות.

אני מניחה שאני חושבת על דברים, מרגישה דברים... ובסופו של דבר, כל אלו נשארים בהגדרה של "נניח ש...".

חלל ריק כלשהו נמצא בתוכי וקשה לי למלא אותו.

התחלתי לקרוא יותר ספרים, מאמרים ואימרות של אנשים שידעו קצת יותר על החיים.

אני מגלה בכל יום תשובות לשאלותיי.

אולם, חיי עדיין לא השתנו- אני לא השתניתי.

משהו עוצר בעדי מלהתקדם. מה הדבר?

האם זה העבר, כפי שנאמר באחד מספריו של פאולו קואליו?

אולי אני המכשול של עצמי, כפי שאמרה ידידה טובה שלי?

או ייתכן שפשוט לא הגיע הזמן לשינוי. ייתכן שזו לא העת לקום ולהפוך את החיים. לא עכשיו.

התשובה היחידה שאני מסוגלת לחשוב עליה היא:

כשהזמן להשתנות יגיע- אני אדע ואני אבין שהשינוי בפתח הדלת, בפתח הנשמה.

האדם היחיד שגורם לי לחייך בכל עת, שגורם לי לרצות להמשיך לחיות, הוא סוגדיאנה.

ולמרות שאני בכלל לא מכירה אותה באופן אישי, אלא רק ממבט אל עולם המוזיקה, היא נותנת לי את הכול להמשיך.

יש בה משהו קסום, משהו טהור וטבעי... טמון בה סוד כלשהו.

אני מודה על ההזדמנות לראותה בפעם הראשונה, על מסך הטלוויזיה לפני שנתיים.

מאז, הרבה דברים בחיי השתנו.

החיים קיבלו טעם אחר, צבע אחר, חיוך זוהר יותר ודמעה מלוחה יותר.

והמוזיקה שלה, תמיד מלווה אותי. תמיד! בטוב וברע!

ואני יודעת שהיא מרוצה, כי לפחות אדם אחד בעולם הזה, חייך כשראה אותה.

"בן- אדם נולד כתינוק ומת כתינוק, ובאמצע הוא נהייה בוגר.

האהבה, גם היא נולדת כתינוק ומתה כתינוק, אולם היא לא נעשית בוגרת."

(איגור טאלקוב, זיכרונו לברכה)

אני מאוד מסכימה עם המשפט הזה.

עד עכשיו, עוד לא חוויתי אהבה שבאמת הפכה ל"מתבגר".

היא נולדה קטנה והיא מתה קטנה.

הדבר גורם לי לחשוב, האם בכלל קיימת אהבה אחרת?

או

האם אני אחווה פעם אהבה אחרת?

או

האם יש בכלל אהבה בעולם?

אנשים שמסתכלים עליי מהצד, נוטים לחשוב שהם יודעים עליי הכול.

הדבר מביא לידי כך שהם מתחילים "לזרוק" לעברי משפטי פילוסופיה שהשד מבין אותם ולאחר- מכן מאשימים אותי בכך שאני לא רוצה להבין אותם.

כשמבקשים מהם פעם נוספת הסבר, הם טוענים שאין טעם לנסות להסביר, כי בכל זאת אני לא ארצה להבין.

אם כך, מה היה הטעם באותם משפטי "חכמה", אם לא הבנתי אותם? האם למדתי מהם משהו? לא! אבל למדתי מהסיטואציה לקח חשוב מאוד- ככל שאנשים יראו אותי יותר פתוחה, הם ישפטו אותי יותר על מעשיי ועל מחשבותיי.

הייתי יכולה לשים פה נקודה, אבל לא, יש המשך.

המקרה עליו דיברתי עלול לקרוא לכל אחד בחיים האמיתיים. אבל לי קרה דבר כזה ברשת האינטרנט.

אדם, שלא מכיר אותי, שקרא אולי רק קטע שכתבתי, טוען שהוא יודע את האמת לגבי.

אנשים "נחמדים" כאלו- מרגיזים אותי!

No tengo vida...

- הכול בסדר, תראי, הכול נהדר!

אני מעודדת את עצמי.

המוזיקה מתנגנת לה ובוקעת מן הרמקולים בצורה מלטפת ומרגיעה; רוח מן המאוורר מנשבת על פניי והעננים שטים להם שם, רחוק, בשמים הכחולים; ציפורים מקפצות על גג הבניין ממול ומכוניות ממהרות...

הכול בהחלט נראה מעולה! אין ספק שהעצב והדיכאון הנורא שליוו אותי במהלך מספר שנים- חלפו.

שמחה, אושר, גם הם היו פה, לצידי.

ואז... פתאום, הכול קרס! משהו השתנה בי.

אני יושבת מול המסך הזה, על הכיסא הכחול שלי, במקום שבו תמיד אהבתי לבלות שעות רבות בהתכתבות עם אנשים, באיסוף מידע, בצפייה בקליפים, ואני מרגישה ריקנות מסויימת, שנאה כלשהי. אבל מדוע?

הכול מאיר את פניי! בבית הספר היחסים עם כולם בסדר גמור. כלומר, אני כבר לא סובלת מבדידות. למרות שרוב הזמן אני באמת מסתובבת עם עצמי, אבל זה כבר לא מפריע לי. קיבלנו חופש של מספר ימים לפני הבגרות במחשבים (בניית אתרים וסביבת האינטרנט), שזו הבגרות הלפני אחרונה שלי השנה. מצאתי אנשים שכן מקבלים אותי כפי שאני וכן איכפת להם ממני. החופש על סף הדלת, עוד מעט, רק עוד שבועיים ואפשר לחגוג.

...ובכל זאת משהו תקוע בגרון שלי, לא נע ממנו, לא זז הלאה. געגוע, כך הייתי קוראת לזה. למה אני מתגעגעת?

או, הרשימה באמת לא ארוכה:

1. אני מתגעגעת לפורום אחד, לפורום שנעשה להיות ביתי הנוסף.

2. אני מתגעגעת לבת- אדם אחת, שכנראה לא בדיוק איכפת לה מקיומי (או שהיא פשוט שכחה שאני עדיין נמצאת פה וחושבת עליה).

3. אני מתגעגעת לשיחות... אני זקוקה למישהו לשוחח עימו ברצינות. כולם עסוקים עכשיו. ישנם אלו שעובדים. ישנם אלו הנחים ומטיילים במדינות השונות. ישנם אלו שסתם אין להם זמן לשיחה. ישנם אחרים שפשוט לא רוצים לשוחח, לא מרגישים בצורך שלי לשוחח. המחשבות שוב נאגרות בתוכי.

4. אני מתגעגעת לחורף.

5. אני רוצה הביתה! אני רוצה למולדת שלי, לבלארוס!

"יותר קל עבורה להיות בלתי נראית

זה לא משנה אם העולם לא ישים לב לדמעותיה."

(מתוך השיר "בלתי- נראית" של הלהקה Gorod 312)

כשחיברו לי את האינטרנט לראשונה, בכיתה ח', היה זה המשחק הכי נהדר בשבילי!

בניית אתרים, צ'אטים, שיחות אונליין, תמונות, קליפים ועוד מלא דברים מעניינים.

ופתאום, ב-2006, נתקלתי במבט שלה בטלוויזיה. היא מהפנטת! היא ממגנטת!

השיר שלה גרם לכל איברי גופי לרעוד ולליבי לפעום חזק מן הרגיל.

עיניי לא זזו ממנה, מן התנועות היפות והנעימות של גופה.

באוזניי, קולה המשיך להדהד עוד ימים רבים...

כבר שנתיים עברו מאז והיא עדיין הילדה האהובה שלי.

יום לא עובר בלי השירים שלה, בלי החיוך המתוק שלה.

התמונות שלה מקשטות את הקירות בחדרי, הנגן שלי מלא ביצירות המוזיקה שלה, המחברות מלאות במשפטים וציטוטים שלה;

כשהנייד מצלצל שומעים את קולה; החיים שלי מכוסים בה.

ולפני שנתיים, לראשונה, החלטתי להירשם לפורום המוקדש לה.

תחילה פחדתי לכתוב שם. אנשים לא מוכרים, הכול חדש. מעולם לא דיברתי דרך האינטרנט ברצינות. מעולם לא הייתי בפורום.

ולאט-לאט נפתחתי לאנשים שם. סיפרתי להם את הסיפור שלי. התברר שהם נחמדים דווקא.

יום אחר יום הייתי נכנסת כל יום לפורום כדי לבדוק חדשות לגביה, לגבי הופעותיה בטלוויזיה, לגבי שירים חדשים וקליפים מיוחדים.

יום אחר יום הייתי קוראת את כל ההודעות בפורום ומגיבה לפי הצורך והחשק.

הרגשתי אז נהדר! הכרתי אנשים...

שלא אפגוש לעולם!

אנשים, שמאוחר יותר, גילו לי עד כמה טיפשה הייתי! ואני עדיין כזאת!

למה אני מאמינה לאנשים שנמצאים מאחורי הסמך? רק כי אני כותבת מהלב, אני חושבת שגם הם אמיתיים...

אבל האם הם כאלו? האם באמת איכפת להם מקיומי אי שם בישראל?

היו אנשים מבין הרשומים בפורום, אליהם נקשרתי מאוד. היה לי נעים מאוד לשוחח עימם.

הם תמיד עודדו אותי, ליטפו במילים חמות ואוהבות, שיתפו וסיפרו... הם היו שם! היינו יחד.

אבל הכל החל להתקרר.

אולי אני הוזה. אולי זו רק אני.

אך השיחות נעשו בלתי איכפתיות. אם אני לא אשאל מה שלום אותו אדם, הוא לא יעשה זאת.

אם אני לא אכתוב, איש מאיתנו לא יכתוב. כולנו פשוט נשכח זה מזה! לעד... הרי אנחנו גרים ביבשות שונות, לעזאעזל!

מדוע הייתי כל- כך מטומטמת, ונתתי לאנשים האלה להגיע עמוק אל תוך ליבי, אל תוך נשמתי?

הכול השתנה. אני כבר לא מאמינה להם. לא בוטחת בהם. ולא יכולה להוציא אותם מליבי.

Л.А.С

הכול משתנה נורא מהר בחיים האלה. יום טוב לך וביום למחרת רע לך. או... דקה אחת אתה עצוב ובדקה שאחריה אתה שמח ומאושר. המעבר מן הרע אל הטוב או מן הטוב אל הרע הוא כל- כך חד ולא מובן. כיצד זה קורה? מדוע זה קורה בכלל?

רק אתמול הייתי עצובה. דאגתי לאותה ילדה, עליה כתבתי בפוסט הקודם. והנה, כבר היום טוב לי, אני עליזה, שרה וצוחקת. ואיני מבינה מדוע?! לא נעים לי לשמוח, כי רע לה. אבל החיים ממשיכים, לא?

האם הם ממשיכים באותה צורה גם בשבילה? האם גם היא תוכל לשמוח באותה קלות כמוני? כמובן שלא. לפחות כך אני מרגישה. כך אני מכירה אותה.

***

היום דיברתי עם חברתי, שותפתי לכיתה, שעכשיו לומדת בבית ספר אחר, מעט רחוק מפה. כל -כך התגעגעתי אליה! כבר שנה שלא דיברנו, מלבד פה ושם SMS בחגים ובימי הולדת. הבטחנו שכאשר הלחץ בלימודים ירד, ניפגש. אני כבר מצפה לרגע הזה בכליון עיניים.

***

"המצב האנושי הוא להיות אבוד בתוך המחשבות" אקהרט טול.