לאחרונה רק משפט אחד מהדהד לי בראש, כל יום כל היום.

"שהזמן לא יזוז, בבקשה שלא יזוז"...

אבל השעון מתקתק, הזמן חולף במהירות, ובלי שאשים לב אני אתעורר ב4 לפנות בוקר, אסע איתך ואלווה אותך לשדה תעופה

את תפרדי מכולם, ולי תגידי לבוא איתך כדי שאעלה אותך על המטוס שיקח אותך למרחק של אלפי קילומטרים ממני, תמיד את נפרדת ממני אחרונה

ואני אחבק אותך ואלחם בדמעות- כי את תגידי לי לא לבכות, לא להקשות עלייך עוד יותר

את תרטיבי את החולצה שלי עם הדמעות שלך, ותחזיקי אותי כל-כך חזק עד הרגע שבו כבר תצטרכי להזדרז לטיסה.

שתינו נתרחק אחת מהשנייה, אני לא אסתכל לאחור- את תעמדי ותנופפי לי

אני אחזור לבית, שיהיה כל-כך ריק בלי הנוכחות שלך

וארדם כל לילה עם הטלוייזיה דולקת על התוכנית שלך, ואדמיין שאת מדברת איתי ומרגיעה אותי, כמו שתמיד רציתי שתעשי.

הלוואי שהיה אפשר לעצור את הזמן... אבל כבר למדתי שזה בלתי אפשרי וילדותי מצידי אפילו לקוות לכך.

לאט לאט אני מתחילה לעכל שהסיוט הכי גדול שלי נמצא במרחק של כמה ימים ממני.

אם תבקשו ממני לתאר במילה אחת את התקופה האחרונה, אני אבחר במילה "אכזבה".

לא רוצה להרחיב על הנושא, ולא רוצה להתקע עליו, יש לי הרבה על הראש גם מעבר לזה- וזה לא שווה את זה.

אוכל רק לומר שהזמן לאט-לאט מלמד אותי המון ומוכיח לי דברים שהתכחשתי אליהם כל הזמן

כל הבעיות שלי עם אנשים, הם שאני לא לגמרי מבינה הכל כפי שזה באמת, ובראש שלי זה נהפך לקיצוני וישר למשהו שלילי,

כנראה שאני לעולם לא אלמד להבין אנשים אחרים בצורה הנכונה, OH WELL .. לא כזה אכפת לי.

אפשר לומר שפקחתי את עיניי סוף-סוף, ופתחתי פרק חדש בחיים שלי.

למרות כל השינויים השליליים יותר שקרו לאחרונה, ישנם גם שינויים חיובים יותר.

אני מתייחסת ללימודים ברצינות יותר מאי פעם (ומעניין למה כמעט כל פוסט אני כותבת את זה...),

נדמה לי שרק עכשיו באמת הבנתי מה המשמעות של למידה, וכמה שחשוב לעבור את כל הבגרויות.

אני הרבה יותר רגועה מפעם, לוקחת הכל באיזי- ואולי זה לא עניין של להיות רגועה, כנראה שאני פשוט שמה זין על הרבה...

 טוב נו, על הכל.

והדבר היחידי שבאמת אכפת לי ממנו שחשוב לי יותר מהכל הוא.. אתה.

אתה לא מתאר לעצמך כמה אני אוהבת אותך.

סתם תמונה ישנה,אין זמן או כח לחדשות.

חודש חדש, והנה הגיע לו הסוף-שבוע הראשון.

תצאו, תשמחו, תבלו- סופ"ש מעולה לכולם!♥