אני עדיין מתחילה פוסטים בראש, אבל כשאני יושבת לכתוב אותם שום דבר שאני מרגישה נוח איתו לא נכתב. או נכתב ונמחק מחוסר המשכיות. מרגע שהשם שלי יצא החוצה וקוליגות אמרו לי שמהאירגון שלחו להם לינק לפוסט ההוא כי הוא רלוונטי למאבק וכו', נחסמתי כאן. לא משנה שהשם שונה, והתסרוקת שונה, כל כך קל למצוא אותי ולזהות אותי ולדעת שזאת אני שאני לא יכולה לכתוב כאן בלי להיות מודעת בצורה מאוד חדה שכל מי שעובד איתי יכול להגיע אלי, וגם כל מי שלומד אצלי. אז על העבודה אני כמעט מנועה מלכתוב כאן, ועל דברים אישיים גם, וגם הילדים זה לא לעניין כי החברים שלהם יכולים לקרוא. אז אני בעצם לא יכולה לכתוב על שוב דבר משמעותי והמקום הזה חסר לי. נכון יש כאן פחות אנשים ופחות תגובות ופחות שוקק, אבל הכתיבה עצמה היתה פותחת אצלי דברים ומשחררת והתגובות היו מאוד משמעותיות לי. אני מתגעגעת למקום הזה ולא רואה את עצמי פותחת בלוג במקום אחר בו לא יהיה מזוהה. ההיסטוריה שלי כאן יקרה לי, אתם יקרים לי. זה מרגיש קצת חסר טעם להתחיל מחדש מאפס, אבל גם להמשיך אני לא מצליחה. ממיע אמר שאולי אמצא דרך לכתוב כתיבה משמעותית לא חושפת פרטים. אבל עד היום זה לא קרה.
אבל השבוע קרו דברים שאני רוצה לכתוב עליהם ואין בהם סוד. אמא שלי עברה לבית אבות לפני כמה זמן והדירה שלה הושכרה. היא לא יכלה להעביר את כל הדברים מהדירה שלה לדירונת בבית האבות. אז לפני שבועיים באנו לדירה שלה וארזנו הכל ושלחנו לכאן. הספה לפינת המשפחה, שולחן הפלסטיק לחצר, וככה הדירה של ההורים שלי, זכרונות ילדות מרירים מתוקים, נטמעה בתוך הבית שלנו שהכל בו כמעט חדש ולא טעון ריגשית. היום פתחנו את הארגזים ונזכרתי בדברים הקטנים. בציפה שהשתמשנו בה כשישנו אצלם בביקור לארץ, בתמונות הילדות של הגדולים, עוד לפני שנסענו לשם, בקולאג' שעשו הגננות של שגיא לתמונות המשפחה שלנו, ואבא שלי במרכז מחייך אלינו ומחבק. כוסות יין וסט הצלחות "הטובות" שמשתמשים בהן בפסח. המפות, כל מפות השולחן שכיסו את שולחנות ילדותי ועכשיו נערמות בערימה דהויה וקצת קשה מכביסות לא מתחשבות. הכל חולף, הכל משתנה, ואין עיצה ואין תבונה כנגד הזמן, הולך לו הגדול, מגיע הקטן. שמתי את השיר ביוטיוב. אני מבינה את השיר הזה ממקום אחר לגמרי עכשיו.
כשאני כותבת זוהר מנסה לדבר איתי כל הזמן על כל דבר ואני מנסה להיות סבלנית. ירדן ושגיא מדברים עם חברים מאמריקה בסקייפ וירדן מראה את ליאור לחברים שלה, ממיע מסדר את שאריות הארגזים בבית וזוהר רוצה חברה. אני רוצה לכתוב. אני רוצה שקט, אני צריכה זמן לעצמי אחרי יום שלם של סידורי ארגזים, רחיצת כלי הילדות שלי שחלקם מלוכלכים מאוד, אחרי ניפוח הבריכה שקנינו להם ומילוי הבריכה במים ורחצה משותפת, וארטיק ויום הולדת שמח לירדן, ואוכל וכביסה ועוד עבודות שירות. זוהר צריכה חברה ועניין בצורה שמזכירה לי את עצמי. היא מוקפת בחברות תמיד, אני והאחים שלה מובילים אותה מחברה אחת למסיבה אחרת, לקייטנה וחזרה וכל הזמן היא רוצה עוד, עוד עניין, עוד חיים, עוד פעילות. שגיא הפוך, לא רוצה לצאת מהבית אם הוא לא חייב. כל ילד הוא עולם, וגם האמא שלהם מנסה שיהיה לה קצת עולם משלה, כדי לא להעלם.
יש לנו דשא, לא יכולתי יותר עם הצבע החום בחצר. דשא קטן אבל חמוד. אני יושבת בחצר, מול הדשא שאסור עדיין לדרוך עליו, שיחי הפיטנגו, הפסיפלורה והענבים הצעירים שמנסים להסתגל לחצר שלנו עכשיו, וכותבת. לפעמים אני מרימה את הראש ורואה את האורות הרחוקים של מפרץ חיפה ואת הגבעות שמסביב. מאוד יפה כאן. יותר יפה מכל מקום בו גרתי בעבר ואני מנסה להרגיש שזה בסדר שאני כאן, מנסה להאמין שזה שלי. מנסה להזהר על זוהר שבסך הכל רוצה תשומת לב ומגיע לה. עכשיו היא הביא את ליאור ושניהם יושבים כאן לידי וליאור מתלונן.
מנסה שלא להתגעגע יותר מדי לכל מה שהיה, אם זה הצחוק של אבא שלי, ושולחן הכתיבה שלו שנראה לי שהגיע לבית כשנולדתי ועכשיו הוא בחדר המרתף, ליד המיטה של אחי שהפכה למיטה שלי אחרי שאח שלי עזב את הבית, ולמיטה של אבא שלי שנים אחרי שאני עזבתי את הבית, ועכשיו באה אלינו, כדי שאורחים יוכלו לישון בה. בפרט אמא שלי שאולי תבוא אלינו סוף סוף בעוד שבועיים. מה אמיתי בחיים האלו, מה נשאר, במה אפשר להחזיק? כשהחיים רציפים, להוציא שינויי מצב של בית ספר, צבא אוניברסיטה, אין קטיעות חדות. אין יאת ההבנה שחיים רק פעם אחת, אבל אפשר באותם חיים לחיות בכמה עולמות. ואולי זה לא קשור לקטיעות אלא לגיל שבו אנחנו ההורים שלנו, ההורים שלנו בדרך החוצה, והילדים שלנו הם אנחנו מחדש.
מאוחר וצריך להאכיל וללכת לישון. עכשיו גם שגיא כאן והוא משחק עם זוהר וליאור מסתכל עליהם אז בהגיון של משפחות לא קטנות, יותר שקט לי. אבל עדיין הילדים צריכים לאכול, שוב. החיים הם נהר של שינויים והשקט יכול להגיע רק שיש אחיזה. אני מנסה להאחז בנו. אנחנו זה מה שנשאר, לפחות עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
