אולי תנסי גם כתום?

מנסה להתרכז. התחלתי והפסקתי בלי לשמור כבר כמה פוסטים. נעה משמחה לדאגה, משקט ללחץ. מנסה להאט ולקבל את הקצב בו הדברים מתקדמים. דברים קורים בקצב מהיר מדי, אבל ההתקדמות איטית באופן בלתי נסבל. הסתיים הסמסטר וזאת הקלה ושמחה גדולה. חבל שאין לנו מסיבות סיום סמסטר שכאלו, בהם אנחנו חוגגים את סוף המאמץ ואת התוצאות שלו, אפילו בקטן. עוד לא חנכנו את המעבדה, למרות שהיא רצה כבר כמה חודשים כי אנחנו מחכים למעבדות שלידינו להיות מוכנות ולחגוג איתנו.

אתמול הלכנו לבריכה והיום חגגנו את היום הראשון של הקיץ (רישמית) בזה שמילאנו סירה מתנפחת במים ושיחקנו משחקי מים בחצר. החצר שלנו פונקציונלית אבל עוד לא ירוקה. אני רוצה דשא אבל צריך לסלק את הטוף ולשים אדמה וכל מיני הכנות שעולות כסף. כל מה שנכנס בזמן האחרון נבלע בהוצאות השוטפות שלנו שאין להן סוף. אף פעם לא גרנו בבית משלנו, אף פעם לא היתה לנו חצר, אף פעם לא היתה לי מעבדה משלי - וזה שפתאום יש את כל הדברים האלו מעורר לחיים את כל החלומות ואת כל מה שרציתי פעם ונשכח בצד בדרך, ופתאום אני רוצה הכל עכשיו, ואי אפשר הכל. כי אין זמן או אין כסף. חיה בתחושה שאם רק היה לנו דשא, ואם רק היה לנו שיח וורדים ופיתנגו ואם רק הניסוי הזה היה עובד כבר ואם היו לי עוד סטודנטים ואם ואם, הכל היה נרגע ונופל למקום ומרגיש נכון ומתאים. בינתיים הרשימה של ה"אם רק" מתארכת והולכת, וכל אם שמתגשם הופך לעובדה מובנת מאליה.

משהו בחיי חייב להשתנות, וזאת בעיקר התפיסה שלי והתחושה שלי בתוכם. אני לא יכולה להיות עדיין במקום שאני לא, וזה בסדר. כל הזמן דברים לא עובדים כמו שאני מצפה, וגם זה בסדר. אני טועה ונכשלת ומצליחה והאחריות הזאת, על המעבדה ועל ההוראה מצמיתה אותי. בלי רשת בטחון, עם אחריות על אחרים, באיזה שהוא אופן זה קצת דומה ללידה ואני מפחדת שאני לא אהיה "אמא" מספיק טובה. עם הילדים לקח לי שנתיים עד שנרגעתי והתחלתי להנות, ואני כל הזמן לומדת ומקווה שאני משתפרת. כנראה שגם במעבדה יש תקופת הסתגלות להרחבה בסמכויות,בחובות בזכויות ובאחריות. אני רוצה להרגיש בטוחה, אבל זה יקח זמן וחבל על השנים שבדרך.

מקווה שאמצא דרך לקבל את הכשלונות הקטנים בלי לפחד. שאמצא דרך לבטוח בעצמי בתפקיד שהרבה יותר מורכב וקשה ממה שחשבתי. ולמצוא איזון נכון בין עצמי, לבית, למעבדה. הם שמחים יותר, אני חושבת. הולכים יותר לחברים, מדברים יותר. בבית הספר אני שומעת גם דברים טובים על היכולות שלהם. הגדולה הביאה תעודה מלאת מצויינים וטובמאודים. הם מסתגלים. הגיע הזמן שגם אני. אנחנו כאן. גם אנחנו צריכים להביא לפה יותר חברים ולחיות מדי פעם. זה לא יזיק.  

המאבחנת דיברה על גורמים ריגשיים. כשלא הבנתי היא אמרה - הילדה עברה מארה"ב לישראל, ואז בתוך ישראל משם לכאן, זה לא קל, זה עושה משהו. אמרתי לה שהמורה שלה עושה לה משהו ושהיא מפחדת ממנה. אז היא אמרה - הא לך, גורם ריגשי. והסבירה - אני רק אומרת שהיא התמודדה עם דברים לא קלים ואולי אפשר לעזור לה להתמודד איתם.

ומה עם אמא שלה? חשבתי. מה עם אמא שלה, שעברה גם היא מארה"ב לישראל, ומשם לכאן, ולא מצליחה להיות מאושרת או להרגיש אמון בחיים שלה כאן? אולי מישהו יכול לעזור לאמא שלה להתמודד עם הגורמים הריגשיים שלה? העצב הזה שנופל עליה פעם בכמה ימים, והוא עמוק והוא כולל והוא גדול עליה בכמה מספרים. היא לא יודעת מאיפה הוא בא ולמה, אבל היא מרגישה אותו כל כמה זמן, ולפעמים בגלל שטויות כמו שיחה עם שירות לקוחות של בזק שהדבר האחרון שהם נותנים הוא שירות, או ניסיון לשכנע נציג של הוט שאנחנו לא מעוניינים בהתקנה, כן, אל תשלחו את הטכנאי כי אנחנו לא רוצים הוט. וזה שהיא לא מצליחה לעשות את הדברים שהיא הכי אוהבת כמו לעשות ניסויים ולהתרכז בהם. בכל דבר שהיא עושה נמהלים הרבה דברים אחרים. הסטודנטים והקורס, הביקור של התורם הזה, מצגת להכין לו, מצגת להכין להם, פגישת הנהלה, פגישת פקולטה, אנשים שמדברים על הגינות עמומה והיא נבעתת. כל כך הרבה דברים מעבר לסיבה שהיא הגיעה לכאן. כל כך הרבה דברים שלא מאפשרים לה להיות מספיק טובה בכלום. לא מספיק טובה במה שחשוב לה. מגיעים הביתה בשש בערב, ואז ביום אחד לבן יש רופא שיניים בהר, ביום אחר יש מסיבת סיום לגדולה, ביום אחר יש הוראה מתקנת לקטנה, וביום שבו לא היה צריך לקרות כלום, כאב לקטנה הגרון והוא התנפח כל כך שהיתה חייבת להגיע למרכז חירום.

והאיש שאיתה נהדר ושותף. הכין לזניה אתמול והסיע את הקטנה לרופא ואת הבן לרופא שיניים, ולקח את התינוק שבכה במסיבת הסיום של הגדולה. אבל גם הוא אבוד כמוה ומנסה לצוף על פני מים סוערים שגדולים מהם ועמוקים מהם וסוחפים מהם.

בטח שיש גורמים ריגשיים, ואם הייתי יכולה הייתי מתקנת. אני מנסה. אני מנסה ללמד אותם להיות נאמנים לעצמם ולא להבהל ממורים כועסים או מחוסר חברים זמני או מדברים שאומרים להם ופוגעים. אבל גם לי קשה נורא. קשה לי להתחבר מחדש ולהרגיש בטוחה שזה נכון לנו, מה שאנחנו עושים, שהחיים שלנו והבחירות שלנו נכונות. כי אם זה נכון למה אנחנו קורסים מעייפות כל הזמן? למה אני כל הזמן מרגישה כל כך סחוטה? הצפיות ממני בשמיים, אני מרגישה. ואני מקווה מאוד שאני יכולה לקיים את ההבטחה. המעבדה שלך יפיפיה ושמעתי שהיא מעוררת קינאה. אמר לי השבוע מישהו. מעוררת קינאה. מאפשרת מחקר, אני חושבת. בסך הכל, מאפשרת מחקר, לא יותר ולא פחות, למה לקנא? כי התעקשתי וקיבלתי מה שדרוש? חובת ההוכחה עלי, אני מרגישה. קיבלתי מעבדה יפה וציוד מתקדם ועכשיו חובת ההוכחה עלי. אולי כמו כל חוקר חדש. לא לימדו אותנו לנהל אנשים ולהיות חברי סגל, כל מה שאנחנו יודעים זה לעשות מדע טוב בעצמנו, כשכל השאר סביבנו מתנהל מעצמו.

הילדים יהיו בסדר אני מאמינה. כי הם מקבלים את הדברים החשובים בעיני, אהבה, תשומת לב, והכוונה, אפילו שלפעמים אנחנו כורעים תחת הנטל, הם עוברים איבחון כשהם צריכים, ומקבלים עזרה בלימודים כשהם צריכים, וישור שיניים, וכל הזמן יש מי ששואל אותם איך עבר עליהם היום וגם מקשיב לתשובות ב100% עניין, ומכיר את החברים שלהם כאן ושם ויודע מי הבריון בצהרון ומי לימדה אותה לעשות גלגלון ומה היה צריך לתקן כדי לעשות אותו. ומה לומדים במדעים עכשיו (מערכת הובלת הדם) ובתורה (בראשית, שמואל ושמות) ומה החלק הכי פחות אהוב עליה בסיפורי יוסף (כשהם זורקים אותו לבור, נו מה?). גם המעבדה תהיה בסדר אני מקווה. הקיפודים במקומם, ההזרקות עובדות מצויין, יש לנו אפילו תוצאות חדשות במו ידינו וסטודנטית אחת מקסימה וחכמה שמצטרפת אלינו. כל שבוע אנחנו עושות עוד צעד, ביחד, כל הזמן מתקדמות. זאת רק אני שמתחלקת לחלקי חלקים קטנים בין כל הדברים שאני מנסה לעשות במקביל והולכת לעצמי לאיבוד.

והכתיבה שפעם היתה מתקנת, מסדרת, מרגיעה, לא עושה את זה כבר. ושקט כאן, שקט פה מדי. כאילו אני אומרת דברים שאי אפשר להגיב עליהם או לא מעניינת או שפשוט מי שהיה כאן הלך למקום אחר. אי אפשר לשמור מקום כזה חי בלי להיות חלק ממנו, בלי ללכת ולבקר אחרים. אבל הכתיבה עצמה, לא עוזרת. לא מרגיעה. אולי זה הזמן שיקל. הסמסטר נגמר בשבוע הבא ואחריו שנת הלימודים.

מותשת מהשבוע הזה ומהשבועות שלפניו, אבל עוד מעט נגמר הסמסטר ושנת הלימודים ואני מייחלת לחופש הגדול לפחות כמו הילדים שלי. למדתי המון הסמסטר, בעיקר מהסטודנטים. ההתקדמות שלהם הדהימה אותי.

אחד מהסימנים להתיישבות במקום אצלי הוא למצוא סיפריה שאני אוהבת. שם הסיפריה היתה אחד מהמקומות האהובים עלי בעיר הקטנה בה חיינו. כל שבת כמעט הייתי מגיעה אליה ונושמת את הריחות והאוירה ומנסה להרגע קצת. בחיפה מצאתי סיפריה אבל היא היתה מחסן ספרים במקלט בלי שום יחוד או אוירה של התרגשות ואהבה לספרים. לפני שבועיים מצאתי את הסיפריה בטבעון והתרגשתי. ספרים באנגלית שקראתי שם והתרגשתי למצוא כאן, ספרים באנגלית לילדים, ספרים לי ומקום שעושה לי חשק לחזור אליו. מאז חזרתי כבר פעמיים. פעם כי הסיבוב הראשון לא הניב ספרים שעשו לי חשק לקרוא אותם, והיום כי היו לי עשרים דקות להעביר ורציתי לקרוא במקום שיש בו נוף שמרחיב את הלב. גיליתי את אשכול נבו, והקריאה של העמודים הראשונים של נוילד העלתה בי את המשפט הבא - יש בי עצב עמוק שאני לא מצליחה לגעת בו.  מאז הפכתי את המשפט הזה במחשבות שלי ועדיין אני לא מצליחה לגעת בעצב, לפרק אותו למרכיביו וסיבותיו. הכתיבה תמיד היתה דרך להבין. הכתיבה כאן במיוחד, עם התגובות שלכם והידיעה שאתם קוראים. אבל הנראות שלי גורמת לי לבוא ולכתוב ולמחוק ולא להיות מסוגלת לכתוב באמת. לא על הדברים שקורים. כי יש סטודנטים, ויש חברים של הילדים, ויש קוליגות ואחרים באוניברסיטה, וכולם קוראים עיברית וכולם במרחק הקלקה. את המשפט הראשון של הפוסט כתבתי תחילה עם הרבה יותר סימנים מזהים ואז מחקתי ואז הפסקתי והלכתי לסיפריה.

אני עושה ניסיון עכשיו. לא לכתוב על מה שקורה אלא יותר על ההד הפנימי של הדברים אצלי. אולי תהיה הכתיבה מועילה. אולי אוכל להגיד את הדברים שבפנים בלי לספר את סיפור הרקע.

בגלילאו קראתי כתבה על זה שפעילות עיצבית נמרצת פוגעת ב-DNA של התאים במוח. לא טריוואלי ונגד ההגיון. זה גרם לי לחשוב שאולי כל העומס של החודשים האחרונים גרם לנזק מצטבר במוח שלי שמתבטא בעצב. אולי זאת העייפות וההצפה של כל הדברים שאני רוצה, כל כך רוצה, לפתור ולקדם ולהגיע, והחיים דחוסים ומעכבים את ההתקדמות ומערימים עלי תילי תילים של מיכשולים קטנים בגובה אפשרי אך מתיש. שום דבר לא עובר חלק.

עוד סימן להתיישבות הוא העציצים. שתלנו בחצר נענע, שיבא, רוזמרין, עגבניות, בזיליקום, עץ לימון, עץ שסק ועץ תפוזים סיני. גם כוזברה וחסה שמתו ופטרוזיליה ששורדת בינתיים. העגבניות צמחו פרא וכבר אכלנו שתי עגבניות גדולות מהגינה, ותות. שתלנו תות והוא לא מתפרע אבל הצמיח תותים. אבל זה עדיין לא הירוק שוטף העינים והמחייה שאני רוצה בחצר. מקדימה יש טוף עם כמה צמחים ליד בטון בצורת אבנים. אני רוצה דשא ירוק טבעי עם שיחי וורדים ופיטנגו. אני רוצה פרחים בכל העציצים. אני רוצה ירוק בעיניים כשאני מגיעה הביתה, אבל אנחנו לא מגיעים לזה. יש את כל הקניות הרגילות ופיזור הילדים וזה שלא הצלחתי לקום בבוקר היום. כל השבוע העיר אותי כל לילה תינוק חמוד בן שמונה חודשים לפחות לשעתיים. הוא קיבל חיסון ומאז עלה לו החום והוא מצונן ומרייר ומצמח שיניים ובעיקר לא ישן בלילה. היום לא הצלחתי להתעורר בבוקר כשממיע לקח אותו לגן ואת הגדולה לבית הספר. השלישית העירה אותי ברבע לשמונה ואמרה לי שהיא והשני קמו לבד, התלבשו, ציחצחו שיניים, הכינו לעצמם אוכל ועכשיו הם מוכנים ללכת לבית הספר. משהו כנראה עשיתי נכון, אמרתי לעצמי. :-) זה הרבה ממה שאני רוצה בשבילם, שידעו להסתדר לבד, והנה, לא תפקדתי ושום דבר לא התמוטט.

הרבה מהעצב הוא בגלל הקשיים של הילדים. קשיים שאנחנו מתחילים להתמודד ולעזור להם עכשיו, והחלק הראשון של ההכרה בקושי, הוא הקשה ביותר בשבילי. כנראה שמשם העצב. אם הייתי יכולה לפתור את הבעיות עבורן הייתי עושה את זה, אבל כל מה שאני יכולה לעשות זה לתת להן עזרה ולדבר איתן ולקוות לטוב. מקווה שהשבוע יהיה טוב וקצת יותר קל מהקודם. סוף שבוע נעים!