לא שעה, לא שעתיים, ממש ישנתי. נכון לא רצוף, והיה בקבוק אחד והנקה אחת וסתם התעוררויות מתוך הרגל, אבל ישנתי את רוב השעות שבין עשר בלילה לשבע בבוקר וזה עושה הבדל עצום בהרגשה שלי.
בבוקר יצאנו למרפסת שליד החדר של שגיא כדי לבדוק את מזג האויר היום וגילינו צמחי קוצים סגולים ענקיים שממלאים את החצר שלידינו:
איזו תמונה מעולה לראש הבלוג, חשבתי, גם סגול, גם קוצים, גם לא הקוצים הרגילים, וגם צומח לי ממש מתחת לאף.
אז אחרי שהילדים הלכו לבית הספר, אחרי שעשיתי כביסה, שלחתי אימיילים לסטודנטים, לקוליגות ולמי שצריך, טיאטאתי את הבית, הכנתי קפה, סידרתי את הבית, וישבתי לכתוב פוסט שינסה לתאר את המחשבות שלי בזמן האחרון, עליתי שוב למרפסת וצילמתי את התמונה שבראש הבלוג ועוד כמה:
זה ממש מזכיר קיפוד ים סגול, רק שזה צמח עם דבורה עליו, ודבורים זה דבר משמח תמיד.
כשהורדתי את התמונות ראיתי שממיע צילם את השקיעה לפני כמה ימים:
יש המון שמיים בתמונה הזאת ואולי זה מה שאני אוהבת בישוב. הבתים לא מכסים את השמיים.
אני אמורה לחפש מתכון לבוריטו ולצ'ילי קון קרנה עכשיו, אבל אני כותבת פוסט, כי זה כל כך נדיר לי להיות לבד בבית בבוקר. הילדים מפוזרים וממיע בקניות, ואני, אחרי ההצדקה הקיומית של הכביסה, הטיאטוא והסידור (ועוד מעט הכלים, מבטיחה לעצמי, אלא למי?) אני יכולה לשבת מול המחשב ולהעלות את התמונות האלו ומי יודע, אולי אפילו כמה מחשבות.
עכשיו ואז כאן ושם, אי אפשר בכלל להשוות, הגעתי למסקנה. לאז שבישראל לפני שמונה שנים אי אפשר להשוות כי הייתי בשלב אחר לגמרי בחיים. היו לי שני ילדים קטנים והרגשתי קצת ילדה בעצמי. בטוח לא ממש עצמאית או מובילה או אחת שיכולה ואמורה לשנות ולהשפיע. לא הקשבתי במיוחד לרדיו ולא חשבתי שאני צריכה. היה לי נוח בבועה שלי, אם כי משהו היה חסר, אפשר להגיד שהיה קצת משעמם. עכשיו שום דבר לא חסר חוץ מזמן ושקט. נהפוך הוא, אני מרגישה שהחיים שלי הם קצת יותר ממה שאני מסוגלת להתמודד איתו, נשכתי יותר ממה שאני יכולה ללעוס (הרבה יותר טוב באנגלית - I bite more than I can chew). קצת יותר מדי מעניין. ללמד, להקים מעבדה ממש פיסית - הייתי חלק מהתכנון והבניה וכל פריט כמעט, להדריך, לחשוב קדימה, לתכנן, ותינוק חדש ומקסים ושלושה ילדים לסגל לארץ, ובית חדש (אבל מי סופר אותו, אנחנו כבר ארבעה וחצי חודשים בבית הזה, זה ממש חדשות ישנות. 
)
היינו מסתדרים עם זה, בחיי, אבל הברונכיט ואז האדמדמת של ליאור הרגו אותנו. חוסר שינה זה עינוי איום. אני מקווה שמעכשיו יהיה קצת יותר טוב.
אי אפשר להשוות בין כאן ועכשיו לאז ושם בארה"ב, אלו שני שלבים שונים לגמרי בחיים המקצועיים. עם כל התלונות על הבוס, הוא דאג לכסף, הוא דאג למעבדה, הוא דאג לאנשים ולמשכורות, הוא היה החממה, עם קצת רעל לשיפור הטעם, אבל אי אפשר להתעלם מזה שקלטק והמעבדה של הבוס היו החממה המדעית הכי משמעותית בחיים שלי. אני בונה חממה עכשיו, וזאת התנסות שונה לגמרי מאשר לגדול בחממה. להיות גנן ולהיות פרח זה שני דברים שונים לגמרי.
אז אין מקום או זמן בו היה לי טוב יותר מעכשיו, בהם עשיתי מה שאני מנסה לעשות עכשיו. זאת המסקנה. אין לי למה להשוות. זאת לא ישראל מול ארה"ב, זה לא גיל 34 מול גיל 43, זה כל כך הרבה דברים שעברו עלינו בדרך, מי שאנחנו עכשיו, מי שאנחנו מנסים להיות ומה שאנחנו מנסים לעשות שאף פעם לא עשינו מקודם. (זה הפך לרבים כי גם ממיע מרגיש ככה אני חושבת.) אולי להיות באוניברסיטה שצריכה ללמוד איך לטפח מדעים עוד יותר מדגיש את מה שלקחנו על עצמנו. אם היינו במקום מאוד מפותח אולי שוב היינו מרגישים חלק קטן ממשהו גדול, ופחות חלק משמעותי ממשהו מתפתח. אבל זה מה יש, וזה שבחרתי בזה אומר משהו על מי שאני רוצה להיות ומה שאני רוצה לעשות ועל זה שאולי אני איפה שהוא מאמינה בפנים שאני יכולה לעשות את זה. בינתיים אין ממש עדויות שלא, לפחות. 
מקווה לטוב. שבת שלום לכולנו! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
