כמעט שנה לא כתבתי כאן. כתבתי שם, אבל זה הפך לבלוג ציבורי ולא נוח לי להמשיך לכתוב שם. אולי אני משלה את עצמי שהבלוג הזה מנותק מהבלוג ההוא, אבל הייתי רוצה להמשיך לכתוב על החיים שלי. כתבתי שנים למגירה והיא לא כל כך תקשורתית. היא לא כותבת תגובות, לא נותנת לי רעיונות, די פאסיבית. אחרי שנים בבלוג זה נראה לא רלוונטי לכתוב בלי קהל.
הכתיבה עצמה משחררת, מסדרת, מנקה, אבל אם רק אני כותבת וקוראת אני לא מוצאת לזה זמן או מקום בתוך העולם ההולך ונעמס שלי. אז עשיתי כמה שינוים קוסמטיים כדי לטשטש את הקשר בין מי שאני כאן לבין מי שאני בחיים, ואני אנסה לכתוב כאן.
עמוס לי מאוד. ניסויים, ילדים, הוראה. אבל דברים עובדים.
אני חייבת לצאת לבדוק אם באמת עובדים. ניסוי מאתמול.
אז זה יהיה פוסט גישוש שאין בו הרבה רק הצהרת כוונות לנסות להמשיך ולכתוב כאן. הוא אמר לי שאולי אני צריכה לכתוב קצת אחרת, כדי שזה יכול להתאים. אבל כמו שהילדים שלי אמרו לי על הוראת הסטודנטים - אם תנסי להיות נחמדה זה עוד יותר יפחיד אותם. אז אני אשאר אני, ואני מקווה שזה יהיה בסדר להמשיך לדבר על חוסר המושלמויות בחיים המלאים אך הלא פשוטים שלי, בלי שזה יעורר אנשים לחשוב - מה זותי שיש לה הכל מקטרת. זה בלוג של זותי שיש לה הרבה ומנסה לא לטבוע אחרי לילות ללא שינה, לא לצעוק על הילדים מתוך עייפות, לא להאשים אותו כשקשה לי בגלל שהוא הכי קרוב, לגרום לניסויים לעבוד ולעלות על דרך משמעותית, ללמד את הסטודנטים למצות את הפוטנציאל שלהם בלי לגרום להם להרגיש רע, וללמוד איך לחיות בארץ הזאת, המוכרת, האהובה והלא קלה.
מנסה ולפעמים מצליחה, ולפעמים פחות. אבל ממשיכה לנסות.
1,2,3, ניסיון. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
