אולי תנסי גם כתום?

מנסה להתרכז. התחלתי והפסקתי בלי לשמור כבר כמה פוסטים. נעה משמחה לדאגה, משקט ללחץ. מנסה להאט ולקבל את הקצב בו הדברים מתקדמים. דברים קורים בקצב מהיר מדי, אבל ההתקדמות איטית באופן בלתי נסבל. הסתיים הסמסטר וזאת הקלה ושמחה גדולה. חבל שאין לנו מסיבות סיום סמסטר שכאלו, בהם אנחנו חוגגים את סוף המאמץ ואת התוצאות שלו, אפילו בקטן. עוד לא חנכנו את המעבדה, למרות שהיא רצה כבר כמה חודשים כי אנחנו מחכים למעבדות שלידינו להיות מוכנות ולחגוג איתנו.

אתמול הלכנו לבריכה והיום חגגנו את היום הראשון של הקיץ (רישמית) בזה שמילאנו סירה מתנפחת במים ושיחקנו משחקי מים בחצר. החצר שלנו פונקציונלית אבל עוד לא ירוקה. אני רוצה דשא אבל צריך לסלק את הטוף ולשים אדמה וכל מיני הכנות שעולות כסף. כל מה שנכנס בזמן האחרון נבלע בהוצאות השוטפות שלנו שאין להן סוף. אף פעם לא גרנו בבית משלנו, אף פעם לא היתה לנו חצר, אף פעם לא היתה לי מעבדה משלי - וזה שפתאום יש את כל הדברים האלו מעורר לחיים את כל החלומות ואת כל מה שרציתי פעם ונשכח בצד בדרך, ופתאום אני רוצה הכל עכשיו, ואי אפשר הכל. כי אין זמן או אין כסף. חיה בתחושה שאם רק היה לנו דשא, ואם רק היה לנו שיח וורדים ופיתנגו ואם רק הניסוי הזה היה עובד כבר ואם היו לי עוד סטודנטים ואם ואם, הכל היה נרגע ונופל למקום ומרגיש נכון ומתאים. בינתיים הרשימה של ה"אם רק" מתארכת והולכת, וכל אם שמתגשם הופך לעובדה מובנת מאליה.

משהו בחיי חייב להשתנות, וזאת בעיקר התפיסה שלי והתחושה שלי בתוכם. אני לא יכולה להיות עדיין במקום שאני לא, וזה בסדר. כל הזמן דברים לא עובדים כמו שאני מצפה, וגם זה בסדר. אני טועה ונכשלת ומצליחה והאחריות הזאת, על המעבדה ועל ההוראה מצמיתה אותי. בלי רשת בטחון, עם אחריות על אחרים, באיזה שהוא אופן זה קצת דומה ללידה ואני מפחדת שאני לא אהיה "אמא" מספיק טובה. עם הילדים לקח לי שנתיים עד שנרגעתי והתחלתי להנות, ואני כל הזמן לומדת ומקווה שאני משתפרת. כנראה שגם במעבדה יש תקופת הסתגלות להרחבה בסמכויות,בחובות בזכויות ובאחריות. אני רוצה להרגיש בטוחה, אבל זה יקח זמן וחבל על השנים שבדרך.

מקווה שאמצא דרך לקבל את הכשלונות הקטנים בלי לפחד. שאמצא דרך לבטוח בעצמי בתפקיד שהרבה יותר מורכב וקשה ממה שחשבתי. ולמצוא איזון נכון בין עצמי, לבית, למעבדה. הם שמחים יותר, אני חושבת. הולכים יותר לחברים, מדברים יותר. בבית הספר אני שומעת גם דברים טובים על היכולות שלהם. הגדולה הביאה תעודה מלאת מצויינים וטובמאודים. הם מסתגלים. הגיע הזמן שגם אני. אנחנו כאן. גם אנחנו צריכים להביא לפה יותר חברים ולחיות מדי פעם. זה לא יזיק.