אולי תנסי גם כתום?

המאבחנת דיברה על גורמים ריגשיים. כשלא הבנתי היא אמרה - הילדה עברה מארה"ב לישראל, ואז בתוך ישראל משם לכאן, זה לא קל, זה עושה משהו. אמרתי לה שהמורה שלה עושה לה משהו ושהיא מפחדת ממנה. אז היא אמרה - הא לך, גורם ריגשי. והסבירה - אני רק אומרת שהיא התמודדה עם דברים לא קלים ואולי אפשר לעזור לה להתמודד איתם.

ומה עם אמא שלה? חשבתי. מה עם אמא שלה, שעברה גם היא מארה"ב לישראל, ומשם לכאן, ולא מצליחה להיות מאושרת או להרגיש אמון בחיים שלה כאן? אולי מישהו יכול לעזור לאמא שלה להתמודד עם הגורמים הריגשיים שלה? העצב הזה שנופל עליה פעם בכמה ימים, והוא עמוק והוא כולל והוא גדול עליה בכמה מספרים. היא לא יודעת מאיפה הוא בא ולמה, אבל היא מרגישה אותו כל כמה זמן, ולפעמים בגלל שטויות כמו שיחה עם שירות לקוחות של בזק שהדבר האחרון שהם נותנים הוא שירות, או ניסיון לשכנע נציג של הוט שאנחנו לא מעוניינים בהתקנה, כן, אל תשלחו את הטכנאי כי אנחנו לא רוצים הוט. וזה שהיא לא מצליחה לעשות את הדברים שהיא הכי אוהבת כמו לעשות ניסויים ולהתרכז בהם. בכל דבר שהיא עושה נמהלים הרבה דברים אחרים. הסטודנטים והקורס, הביקור של התורם הזה, מצגת להכין לו, מצגת להכין להם, פגישת הנהלה, פגישת פקולטה, אנשים שמדברים על הגינות עמומה והיא נבעתת. כל כך הרבה דברים מעבר לסיבה שהיא הגיעה לכאן. כל כך הרבה דברים שלא מאפשרים לה להיות מספיק טובה בכלום. לא מספיק טובה במה שחשוב לה. מגיעים הביתה בשש בערב, ואז ביום אחד לבן יש רופא שיניים בהר, ביום אחר יש מסיבת סיום לגדולה, ביום אחר יש הוראה מתקנת לקטנה, וביום שבו לא היה צריך לקרות כלום, כאב לקטנה הגרון והוא התנפח כל כך שהיתה חייבת להגיע למרכז חירום.

והאיש שאיתה נהדר ושותף. הכין לזניה אתמול והסיע את הקטנה לרופא ואת הבן לרופא שיניים, ולקח את התינוק שבכה במסיבת הסיום של הגדולה. אבל גם הוא אבוד כמוה ומנסה לצוף על פני מים סוערים שגדולים מהם ועמוקים מהם וסוחפים מהם.

בטח שיש גורמים ריגשיים, ואם הייתי יכולה הייתי מתקנת. אני מנסה. אני מנסה ללמד אותם להיות נאמנים לעצמם ולא להבהל ממורים כועסים או מחוסר חברים זמני או מדברים שאומרים להם ופוגעים. אבל גם לי קשה נורא. קשה לי להתחבר מחדש ולהרגיש בטוחה שזה נכון לנו, מה שאנחנו עושים, שהחיים שלנו והבחירות שלנו נכונות. כי אם זה נכון למה אנחנו קורסים מעייפות כל הזמן? למה אני כל הזמן מרגישה כל כך סחוטה? הצפיות ממני בשמיים, אני מרגישה. ואני מקווה מאוד שאני יכולה לקיים את ההבטחה. המעבדה שלך יפיפיה ושמעתי שהיא מעוררת קינאה. אמר לי השבוע מישהו. מעוררת קינאה. מאפשרת מחקר, אני חושבת. בסך הכל, מאפשרת מחקר, לא יותר ולא פחות, למה לקנא? כי התעקשתי וקיבלתי מה שדרוש? חובת ההוכחה עלי, אני מרגישה. קיבלתי מעבדה יפה וציוד מתקדם ועכשיו חובת ההוכחה עלי. אולי כמו כל חוקר חדש. לא לימדו אותנו לנהל אנשים ולהיות חברי סגל, כל מה שאנחנו יודעים זה לעשות מדע טוב בעצמנו, כשכל השאר סביבנו מתנהל מעצמו.

הילדים יהיו בסדר אני מאמינה. כי הם מקבלים את הדברים החשובים בעיני, אהבה, תשומת לב, והכוונה, אפילו שלפעמים אנחנו כורעים תחת הנטל, הם עוברים איבחון כשהם צריכים, ומקבלים עזרה בלימודים כשהם צריכים, וישור שיניים, וכל הזמן יש מי ששואל אותם איך עבר עליהם היום וגם מקשיב לתשובות ב100% עניין, ומכיר את החברים שלהם כאן ושם ויודע מי הבריון בצהרון ומי לימדה אותה לעשות גלגלון ומה היה צריך לתקן כדי לעשות אותו. ומה לומדים במדעים עכשיו (מערכת הובלת הדם) ובתורה (בראשית, שמואל ושמות) ומה החלק הכי פחות אהוב עליה בסיפורי יוסף (כשהם זורקים אותו לבור, נו מה?). גם המעבדה תהיה בסדר אני מקווה. הקיפודים במקומם, ההזרקות עובדות מצויין, יש לנו אפילו תוצאות חדשות במו ידינו וסטודנטית אחת מקסימה וחכמה שמצטרפת אלינו. כל שבוע אנחנו עושות עוד צעד, ביחד, כל הזמן מתקדמות. זאת רק אני שמתחלקת לחלקי חלקים קטנים בין כל הדברים שאני מנסה לעשות במקביל והולכת לעצמי לאיבוד.

והכתיבה שפעם היתה מתקנת, מסדרת, מרגיעה, לא עושה את זה כבר. ושקט כאן, שקט פה מדי. כאילו אני אומרת דברים שאי אפשר להגיב עליהם או לא מעניינת או שפשוט מי שהיה כאן הלך למקום אחר. אי אפשר לשמור מקום כזה חי בלי להיות חלק ממנו, בלי ללכת ולבקר אחרים. אבל הכתיבה עצמה, לא עוזרת. לא מרגיעה. אולי זה הזמן שיקל. הסמסטר נגמר בשבוע הבא ואחריו שנת הלימודים.