אולי תנסי גם כתום?

מותשת מהשבוע הזה ומהשבועות שלפניו, אבל עוד מעט נגמר הסמסטר ושנת הלימודים ואני מייחלת לחופש הגדול לפחות כמו הילדים שלי. למדתי המון הסמסטר, בעיקר מהסטודנטים. ההתקדמות שלהם הדהימה אותי.

אחד מהסימנים להתיישבות במקום אצלי הוא למצוא סיפריה שאני אוהבת. שם הסיפריה היתה אחד מהמקומות האהובים עלי בעיר הקטנה בה חיינו. כל שבת כמעט הייתי מגיעה אליה ונושמת את הריחות והאוירה ומנסה להרגע קצת. בחיפה מצאתי סיפריה אבל היא היתה מחסן ספרים במקלט בלי שום יחוד או אוירה של התרגשות ואהבה לספרים. לפני שבועיים מצאתי את הסיפריה בטבעון והתרגשתי. ספרים באנגלית שקראתי שם והתרגשתי למצוא כאן, ספרים באנגלית לילדים, ספרים לי ומקום שעושה לי חשק לחזור אליו. מאז חזרתי כבר פעמיים. פעם כי הסיבוב הראשון לא הניב ספרים שעשו לי חשק לקרוא אותם, והיום כי היו לי עשרים דקות להעביר ורציתי לקרוא במקום שיש בו נוף שמרחיב את הלב. גיליתי את אשכול נבו, והקריאה של העמודים הראשונים של נוילד העלתה בי את המשפט הבא - יש בי עצב עמוק שאני לא מצליחה לגעת בו.  מאז הפכתי את המשפט הזה במחשבות שלי ועדיין אני לא מצליחה לגעת בעצב, לפרק אותו למרכיביו וסיבותיו. הכתיבה תמיד היתה דרך להבין. הכתיבה כאן במיוחד, עם התגובות שלכם והידיעה שאתם קוראים. אבל הנראות שלי גורמת לי לבוא ולכתוב ולמחוק ולא להיות מסוגלת לכתוב באמת. לא על הדברים שקורים. כי יש סטודנטים, ויש חברים של הילדים, ויש קוליגות ואחרים באוניברסיטה, וכולם קוראים עיברית וכולם במרחק הקלקה. את המשפט הראשון של הפוסט כתבתי תחילה עם הרבה יותר סימנים מזהים ואז מחקתי ואז הפסקתי והלכתי לסיפריה.

אני עושה ניסיון עכשיו. לא לכתוב על מה שקורה אלא יותר על ההד הפנימי של הדברים אצלי. אולי תהיה הכתיבה מועילה. אולי אוכל להגיד את הדברים שבפנים בלי לספר את סיפור הרקע.

בגלילאו קראתי כתבה על זה שפעילות עיצבית נמרצת פוגעת ב-DNA של התאים במוח. לא טריוואלי ונגד ההגיון. זה גרם לי לחשוב שאולי כל העומס של החודשים האחרונים גרם לנזק מצטבר במוח שלי שמתבטא בעצב. אולי זאת העייפות וההצפה של כל הדברים שאני רוצה, כל כך רוצה, לפתור ולקדם ולהגיע, והחיים דחוסים ומעכבים את ההתקדמות ומערימים עלי תילי תילים של מיכשולים קטנים בגובה אפשרי אך מתיש. שום דבר לא עובר חלק.

עוד סימן להתיישבות הוא העציצים. שתלנו בחצר נענע, שיבא, רוזמרין, עגבניות, בזיליקום, עץ לימון, עץ שסק ועץ תפוזים סיני. גם כוזברה וחסה שמתו ופטרוזיליה ששורדת בינתיים. העגבניות צמחו פרא וכבר אכלנו שתי עגבניות גדולות מהגינה, ותות. שתלנו תות והוא לא מתפרע אבל הצמיח תותים. אבל זה עדיין לא הירוק שוטף העינים והמחייה שאני רוצה בחצר. מקדימה יש טוף עם כמה צמחים ליד בטון בצורת אבנים. אני רוצה דשא ירוק טבעי עם שיחי וורדים ופיטנגו. אני רוצה פרחים בכל העציצים. אני רוצה ירוק בעיניים כשאני מגיעה הביתה, אבל אנחנו לא מגיעים לזה. יש את כל הקניות הרגילות ופיזור הילדים וזה שלא הצלחתי לקום בבוקר היום. כל השבוע העיר אותי כל לילה תינוק חמוד בן שמונה חודשים לפחות לשעתיים. הוא קיבל חיסון ומאז עלה לו החום והוא מצונן ומרייר ומצמח שיניים ובעיקר לא ישן בלילה. היום לא הצלחתי להתעורר בבוקר כשממיע לקח אותו לגן ואת הגדולה לבית הספר. השלישית העירה אותי ברבע לשמונה ואמרה לי שהיא והשני קמו לבד, התלבשו, ציחצחו שיניים, הכינו לעצמם אוכל ועכשיו הם מוכנים ללכת לבית הספר. משהו כנראה עשיתי נכון, אמרתי לעצמי. :-) זה הרבה ממה שאני רוצה בשבילם, שידעו להסתדר לבד, והנה, לא תפקדתי ושום דבר לא התמוטט.

הרבה מהעצב הוא בגלל הקשיים של הילדים. קשיים שאנחנו מתחילים להתמודד ולעזור להם עכשיו, והחלק הראשון של ההכרה בקושי, הוא הקשה ביותר בשבילי. כנראה שמשם העצב. אם הייתי יכולה לפתור את הבעיות עבורן הייתי עושה את זה, אבל כל מה שאני יכולה לעשות זה לתת להן עזרה ולדבר איתן ולקוות לטוב. מקווה שהשבוע יהיה טוב וקצת יותר קל מהקודם. סוף שבוע נעים!