לא מספיקה כלום ומרגישה שהכל מתפרק לי בידיים, חוץ מהאהבה שלי למשפחה ולעבודה. אני אוהבת, אבל לא מצליחה לעשות כל מה שאני חושבת שאני צריכה לעשות. כל הזמן סימנים שמעידים שהילדים צריכים יותר עזרה ותמיכה, כל הזמן במלחמה כנגד הזמן והמשימות הנערמות ואולי מול הסטנדרטים הגבוהים שלי ומוד העבודה הסוליסטי. ממיע אמר לי היום שיש לי נטיה להכנס למוד דחפורי בודד כזה, לדהור קדימה להסתער על המשימות ולא לעבוד ביחד בצורה שתקל ותחלק את המשימות. אני לא יכולה לעבוד לבד יותר, לקחתי על עצמי יותר מדי ואני צריכה להעזר במי שרוצה לעזור ויכול. ממיע יכול ורוצה ואני רוצה ללמוד לעבוד ביחד. ביננו ממש טוב עכשיו וזה מאיר לי בתוך הלחץ החונק.
קיבלתי את המעבדה ופתחנו את כל המכשירים שחיכו לי שנה ואני חיכיתי להם, ולגרום להם לעבוד מכניס אותי לדהירה מטורפת. מצד שני יש את הילדים שצריכים אותי יותר מתמיד ואותי שנשבר לי הלב כשלהם קשה. זוהר צריכה אוזן ותמיכה ריגשית ועזרה לקרוא ולכתוב. ממיע (ומורה) יכולים לעזור לה עם הכתיבה אבל אני מרגישה שאני צריכה לעזור לה יותר עם הרגש וההתמודדות עם הישראליות שמחבקת, עוטפת ולפעמים חונקת ומאיימת עליה. ליאור תינוק מדהים אבל צומחות לו המון שיניים בבת אחת (שתיים למטה כבר יצאו ושתיים למעלה כבר מבצבצות) וחוסר השינה הורג אותנו + אינהלציה שלוש פעמים ביום. ירדן תלמידה לדוגמא אבל עדיין לא מצאה חברה כאן, שגיא הולך בין הטיפות, בלימודים ובין החברים. אני לא מכירה את בית הספר שלהם והם לא ממש מכירים אותי, כך שלא נבנה עדיין אמון פורה ביננו ובינתיים יש בעיקר קושי שאנחנו מעבירים ביננו לבינם. אני גם מלמדת וגם וגם וגם. מרגישה בעיקר בהלם מול כל הדברים הדחופים שדורשים טיפול ואנחנו שניים טובים שטובעים.
לא ממש הקל לכתוב את זה, אבל אני משחררת. אולי תחזירו לי כדורי הרגעה. :-)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
