הלילה עוד צעיר, וכשאני שוכב כאן במיטה ומסתכל אל החושך מעלי, חושך שחור שאי-אפשר
לראות דרכו את התקרה, אני נזכר בהדרגה בסיפור שהתחלתי לחבר בלילה הקודם. זה מה שאני
עושה כשהשינה ממאנת לבוא. אני שוכב במיטה ומספר לעצמי סיפורים. הם אולי לא מוצלחים
במיוחד, אבל כל עוד אני בתוכם הם מונעים מחשבות על דברים שהייתי מעדיף לשכוח. אף על
פי כן, לא קל להתרכז, ולא פעם המחשבות נודדות בסופו של דבר מהסיפור שאני מנסה לספר
אל הדברים שעליהם אינני רוצה לחשוב. אין מה לעשות. אני נכשל שוב ושוב, נכשל יותר
משאני מצליח, אבל אני לא מפסיק להשתדל.
אני רק רוצה לדעת איפה אני.
אתה עומד על כביש,
טמבל.
טוב, נכון, אני עומד על כביש, אבל אני
רוצה לדעת אם הכביש הזה מוביל לוולינגטון.
עשרה
דולר.
עשרה
דולר?
עשרים
דולר.
עזבי, אומר בריק, שסבלנותו כבר פוקעת.
אני כבר אבין לבד.
תבין מה? שואלת
האישה.
במקום לענות לה חוזר בריק לצעוד
ובהולכו אל תוך הערפל הוא שומע את האישה מאחוריו פורצת בצחוק, כאילו מישהו סיפר לה
כרגע בדיחה מוצלחת...
כינוי:
vera*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
