לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

just let me be


הדמיון הוא הנשק הטוב ביותר כנגד המציאות.

Avatarכינוי:  הכלואה במערבולת

בת: 33





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2010    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2010


מרגישה מדוכאת.

 

לא מדוכאת במובן הנפשי שמצירך פסיכולוג, או לפחות בקבוק בירה איכותי, אלא מדוכאת מבמובן הנבלם, מהמובן שבו לא נותנים לי להיות אני, להתפתח לאדם

 

שאני אמורה להתפתח ולהיות.

 

לא טוב לי ככה, זה כאילו יש כלוב בלתי נראה, ושרשראות מפלדה שמחזיקים אותי.

 

לא יכולה ככה.

 

אני רוצה להיות חופשייה, כמו ציפור שממריאה מקצה צוק ועפה לכיוון האופק, חופשייה כמו מוזיקאי שמנגן איך שבא לו, פריסטייל, ואיכשהו יוצאת לו מנגינה יפה פי

 

אלף מאלה שקדמו לה, חופשייה כמו שף שעושה תבשיל לפי החושים שלו, לפי האינסטינקטים שטמועים בו- הוא זורק לתבשיל מה שנראה לו, מערבב, מפריד,

 

ופתאום יוצאת לה יצירת מופת, ארוחת מלכים מעודנת.

 

חוצה את החופש הנפשי והפיזי, להיות ולהרגיש מה שבא לי, לדעת מה בא לי, לדעת מה אני מרגישה, מה אני רוצה, ולא לדכא רצונות ורגשות לפני שאני בכלל

 

מודעת לקיומם.

 

צריכה לצאת פה, מהדירה החונקת הזו, מהאוירה הלא בריאה הזו.

 

אני רק לא יודעת איך לעשות את זה.

נכתב על ידי הכלואה במערבולת , 25/7/2010 12:52  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יניב ב-21/8/2010 11:42
 



אלעד רומי ת.נ.צ.ב.ה . מלאך שעשה טעות.


יום ראשון, רבע ל7, אני מגיעה לתחנת האוטובוס. כשאני מתקרבת אני כולי שמחה ובטוחה בעצמי, עם הגו ישר עיניים קדימה, היום יהיה יום יעיל ומיוחד, זימון לקצונה.

אבל אז אני מגיעה לתחנה וחושכות עיניי. הודעת פטירה מודבקת על התחנה "אלעד רומי ז"ל" .

הלב שלי מפסיק לפעום לרגע, ואז פתאום הוא מתחיל לפעום מהר, לד]וק כמו שבריצת 2000 הוא לא דופק.

זה לא ייתכן.

לא אלעד.

אבל אז עיניי נודדות לכתובת המשפחה ממנה תצא הלוויה.

ואז עולמי נופל.

 

בחודשים האחרונים הייתי אצלם בבית על בסיס כמעט יומי- 4 פעמים בשבוע לפחות.

 

זה לא יכול להיות.

 לא הוא.

 לא אלעד.

זה לא ייתכן.

 אני נזכרת- הוא אמור להיות במילואים.

תאונת אימונים?

לא, היינו שומעים על זה.

אז מה קרה?

בבקשה אלוהים שזו תהיה בדיחה גרועה

בבקשה.

 

אני מתקשרת למ', היא תדע בוודאי, הם היו די קרובים.

מגיע אוטובוס, אני עולה עליו בלי להסתכל על המספר, רק להתרחק מהתחנה הארורה הזו.

היא עונה, ובקול רועד אני שואלת מה קרה לאלעד.

הוא התאבד היא אומרת

והכל נהיה שחור, אפל,

האנשים שמסביבי לא קיימים יותר, החיוך איתו קמתי בבוקר נראה כחטא.

אלעד איננו

אלעד התאבד.

 

לא, זה לא יכול להיות אני אומרת לה

זה אלעד, הוא לא יעשה דבר כזה בחיים

עובדה. היא אומרת.

 

ואז אני שואלת איך, אבל לא ממש שומעת את התשובה, אני מבינה שאח שלו הקטן מרוסק, והדמעות שכבר היו לי בעיניים מתחילות לזלוג.

ירדן. כמה הוא אהב אותך. אני עדה לזה

הוא הרי הביא אותי, ושילם לי ממיטב כספו רק כדי שהעתיד שלך יהיה טוב יותר, רק כדי שתגיע רחוק.

והוא דאג לך, והתקשר לשאול מה עוד אפשר לעשות, אם הכל הולך בסדר, אם אתה משקיע.

וכשהיית מצליח, או מגיע הביתה עם ציון גבוהה, היית בא אליי ואומר לי "יערה, אלעד קונה לי מתנה כי הצלחתי!"

עד כדי כך הוא אהב אותך, שאת הכסף שאיןל ו הוא הוציא עלייך, ואת הזמן שלא היה לו הוא השקיע בך.

אתה היית ראש מענייניו

ועכשיו הוא איננו.

 

ואתה? אתה אהבת את אלעד הכי שבעולם, הוא היה המדל שלך לחיקוי, להערצה.

הערכת אותו כמו שרק הייתי מתפללת שאחיותיי יעריכו אותי.

ועכשיו הוא עזב אותך לטובת בורא עולם.

 

איך?

 

עריכה: 25/7

 

כואב, אתה אינך פה.

ישבתי עם המגדליסים לפני כמה ימים, הנערים שכל כך אהבו אותך, שכל כך דאגת להם.

הם מזכירים אותך מדי פעם ופתאום אני מרגישה דקירה בלב, כאילו חרב ננעצה בלבי.

יש מלא קטעים שלך ביו טיוב, גם מהלוויה. לא הייתי בלוויה. אבל ראיתי בוידאו איך שירדן מספיד אותך, וכל האדישות נמוגה.

זה כואב. כואב שאדם נפלא כמוך איננו. כואבת המציאות שאנשים נפלאים וטובים כמו שהיית מסוגלים לעשות טעויות כאלה פטאליות ומטומטמות.

אני רוצה לבכות עלייך, אלייך, אבל משהו עוצר בעדי, הדמעות מסרבות לצאת.

איפה אתה עכשיו? האם טוב לך כמו שרצית? הגעת למקום המיוחל? קיבלת את הנופש שלך?

אז אולי תחזור עכשיו? קיבלת את השבועיים חופש שלך, בוא אלינו, שוב הביתה, לקהילה שכל כך אוהבת אותך וכואבת מאז עזבת.

לא נכעס כשתחזור, מבטיחה.

רק נשמח שהנה חזרת מן המתים.

שאתה פה, חי איתנו.

אני מבטיחה שיהיה טוב יותר- באמת!

 

כואב.

נכתב על ידי הכלואה במערבולת , 15/7/2010 10:36  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-23/7/2010 02:31
 



לעבור


חייבת לעבור.

פה אני קמלה, דועכת.

אני כלואה במערבולת החיים שלי, לא מצליחה להתקדם, להיות חופשייה, לחיות כמו שאני רוצה.

אם רק ייתנו לי, אם רק תהיה לי האפשרות, אני אוכל להתפתח לההפך לאדם שנועדתי להיות

אבל בינתיים, בינתיים אני לא יודעת מי אני, זהותי חבויה אי שם במרחבי הלא נודע.

 

אבל אני מפחדת.

מפחדת לפגוע באנשים שכן אכפת לי מהם- האחיות שלי, והסבים שלי שלא יודעים שמשהו לא בסדר

וכשידעו, כשידעו, כשהם ידעו אני לא יודעת מה יהיה

בלגן?

נתק?

 

לא יודעת..

 

אני מפחדת מעודד דברים- פרקטיים יותר- כסף, שותפות, צבא..

 

 

היא דועכת,

פעם היינו מדברות, הייתי מקבלת חיבוק כשהייתי נכנסת לדירה.

לאחרונה לא.

וזה כואב, ואני לא יודעת למה זה ככה

מה עשיתי?

מה קרה?

 

עצוב לי.

 

אני לא רוהבת להרגיש.

ולאחרונה אני מרגישה יותר מדי.

 

רוצה להיות רובוט שוב

בלי בלגן

חיים נקיים

נכתב על ידי הכלואה במערבולת , 10/7/2010 12:48  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להכלואה במערבולת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הכלואה במערבולת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)