just let me be

זהו. זה נגמר עבורי.

כל העתיד המזהיר שהיה מתוכנן נגמר והתנפץ כאילו לא היה.

ואין עצב על אובדן- כי איבדתי משהו שעוד לא היה, שעוד לא קרה.

ועדיין...

הם שולחים את המכתב בכזאת קרירות- "נדחית". ותו לא.

תודה רבה לכם אנשי המעמד הגבוהה והחושב. תודה באמת.

אבל בתכל'ס יש לי רק להאשים את עצמי. לא הייתי בקורס, לא הרגתי את עצמי לא עד הרגע האחרון.

ברגע האחרון- כמו בכל הבגרויות שלי, נזכרתי ללמוד כמו שצריך, להשקיע באמת.

אבל לא כמו הבגרויות שלי- זה לא היה מספיק, זה לא נתן את הציון המיוחל.

אז נותר לי רק לחשוב לנצח "מה אם...?"

ובינתיים אני מנסה לחיות את היום, לא להסתכל על העתיד. פשוט כי הוא מפחיד מדי.

וברור כל כך. ולא ברור גם יחדיו.

צבא- כן. מה- לא.

האם יצא לי לראות אותם לפני הכל? לפני הגיוס? לפני שאני טובעת בים המדים?

כל כך הרבה שאלות. כל כך הרבה תהיות.

ותשובה אחת: אין לי מושג.

דברים מיותרים:

השיר של ריהאנה UMBRELLA

בגרות בערבית

רגשות

ל"ג בעומר

בריטני ספירס

צנזורה