היום בערב ב8 וחצי הכרזנו סופית חברתי הטובה ואני שעושים חרם על וולנטיין דיי, חיות פרוותיות כהות ולבבות בוורוד בהיר. את הערב ביליתי בשנאת האהבה, ובשנאת האוהבים, ובשנאת כל בעלי החנויות הגדולות העושים על הפנטזיה הזו כסף. כי באמת שהאהבה איכזבה אותי כל כך הרבה, כל האנשים שאהבתי או הייתי אמורה לאהוב בגדו בי. האהבה הרומנטית נטשה אותי, האהבה המשפחתית נטשה אותי, והאהבה החברית נטשה אותי, ומפה נותרתי בחורה חסרת אהבה. כל סיכום העשור הזה התרחש לפני שעתיים ושלוש שעות, שזה שעתיים וחצי בדיוק לפני שאחותה החורגת של אהבה הגיעה לבקר- הלוא הוא איציק.
אם אהבה היא רגש, אז איציק הוא ההפך, ואם אהבה היא לעשות דברים מתוך משהו מלבד חרמנות, אז איציק הוא ההפך, ואם אהבה היא דבר שהיית רוצה להרדם איתו בלילה, אז איציק הוא ההפך.
לא שהוא לא נראה טוב. הוא פשוט בחור שלא הראה רגש עד כה, אלא חרמנות משוועת, ושפשוט אם אני אלך איתו לישון אז אני בטוח אתעורר אחרי שדפקו אותי עוד 20 פעם תוך די שינה. אני אומנם די נימפומנית, אבל ניפמפומנית שלא עושה דברים חסרי רגש.
בקיצור, אחרי ששתינו פינלנדייה במושב הקדמי של הרכב, והתחרמנו/התמזמזנו/התגוששנו במושב הקדמי של רכב, ואחרי שסירבתי לעבור לאחורי, אני מסכמת את הוולנטיין הזה כיום שהכרתי שהוא יהיה- חסר משמעות, דברי וורודים, ודברים חומים.
ולכל הבנות המאוהבות בנות ה14 שקוראות את זה, תנצלו את האהבה שיש לכן עכשיו. כי יש סיכויי מאוד גדול שהיא לא תישאר להרבה זמן.. ותשמרו את הבלוג הזה, אתן מוזמנות אליו כל הזמן. אני אסביר לכן בפשטות איך לעשות דברים בדרך שתהיה לטובתכן, אבל אך ורק לטובתכן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכלואה במערבולת