לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

just let me be


הדמיון הוא הנשק הטוב ביותר כנגד המציאות.

Avatarכינוי:  הכלואה במערבולת

בת: 33





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2010    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2010


שוכבת בחושך, מתכרבלת בין כפלי הפוף הנוח עוצמת עיניים ומנסה לשקוע בנימנום מתוק וקצר, תדלוק קצר שיחזיק אותי לשעות האחרונות של היום.

מתמקדת בשקט שבחדר הסגור בפלדלת, בחושך המוחלט, באויר הנעים, לא קר מדי לא חם מדי, מחבקת את הדובי ומרגישה כמה דקות של שלווה.

פתאום מבלי לשים לב צעקות משתלבות בשלוותי, קולות טעונים וכועסים, חילופי הברות.

המציאות הינה כאן ועומדת.

הנסיון לברוח לעשרים דקות קצרות מהמציאות החדשה/ישנה שלי נקטע בכישלון כואב.

 

חזרתי לגור עם ההורים, עובדה מצערת ובלתי נמנעת. הנורא כל כך בעובדה הזו הוא האוירה ששוררת פה. אוירה של צעקות וכאב לב, חוסר פרגון, ביקורתיות נמשכת, אבל בעיקר צעקות. צעקות שחודרות בין נבכי נישמתי ושנשארות בראשי תמיד. גם עכשיו, כשכולם עסוקים בלראות טלויזיה, אף אחד לא צועק, בקושי מדבר, והראש שלי כואב מהצעקות התמידות ששוררות פה. הן באוזניי ובראשי, ותוך זמן קצר ישובו להיות אמיתיות שוב.

 

כואב לי הראש, כואבת לי הנפש.

נכתב על ידי הכלואה במערבולת , 29/10/2010 21:32  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סילי - גבר אמיתי ב-7/11/2010 06:01
 




חוזרת.

 

אחרי חודשיים וחצי של חופש אני חוזרת שבוע הבא לחיק המשפחה.

אני מפחדת. באמת.

לא יודעת מה יקרה, איך והאם הדברים ישתנו, ואם ישתנו אז לטובה או לרעה?

ממה שנראה ביום-יומיים בשבוע שאני רואה את ההורים אני חושבת שלא יהיה מזהיר. אני הולכת לסבול המון צעקות, וחוסר הבנה כלפי אורך חיי הנוכחי אבל כמו שסבתא אמרה- תתאפקי.

אין לי ברירה אחרת. אני מתגייסת עוד חודש, אין לי לאן לברוח. אני אצטרך לנשוך את השפה ולנצור את לשוני רוב הזמן, לספור את הימים עד הגיוס, וקוות שאוהב את הצבא ואראה בו כבית.

ובינתיים העבודה שלי היא הבית שלי, האנשים שם הם אלה שאני שמחה לראות כל יום. מיום ליום אני רוצה לחלוק איתם את חיי יותר ויותר אבל אני יודעת שזו טעות, שהם, כמו רבים פשוט שם לפרק הנוכחי של חיי ושאחרי זה הם לא יישארו.

 

כמו סרט נע חיי עוברים להם- משקופית לשקופית, מרגע לרגע, ואין מה שממשיך איתי הלאה ועובר מפרק אחד למשנהו.

 

עצוב לי. הגעתי למסקנה שאיבדתי את היכולת לאהוב, להביע כל רגש שהוא, או אפילו סתם ככה לבטוח במישהו, במיוחד בגברים.

שנתיים ביליתי בהוללות, סטוצים מזדמנים, גברים למפגש או שניים. ועכשיו, מכשהתבגרתי והתקדמתי הלאה, אני מוצאת עצמי במבויי סתום, חסר יכולת להתקדם הלאה, להפתח, להתקרב. אני פוגשת גבר ומספיק לי לפגוש אותו פעמיים בכדי שאברח ואעזוב את הסיכויי להיות איתו, או אפילו להכיר אותו. אני מוותרת על הסיכויי לאהבה עוד לפני שהכרתי אותה.

 

חיי ריקים.

נכתב על ידי הכלואה במערבולת , 16/10/2010 21:20  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לאגי :) ב-19/10/2010 16:45
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להכלואה במערבולת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הכלואה במערבולת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)