כשתקוות חייך(בראותו רגע לפחות), כשהמתנה שהובטחה לך- ע"י ראשי וגדולי העולם, נגזלת ממך, נלקחת ממך, אתה נופל דרך בור עמוק ושחור.
אתה מרגיש שאתה רוצה לבכות את עצמך לשיגעון, או להקיא את עצמך לשיכרון. וכשהעולם כולו, זה שהבטיח לך כל כך הרבה, צופה בך מהצד מתפורר, אתה חייב למשוך את שריר ההבעה שבפנייך ולעשות חיוך. חיוך שאולי לא מביע את הבפנים הבוער והמתפורר לאבק שלך, אבל לפחות הוא שומר לך על הכבוד, כי עכשיו כולם יראו שאתה חזק, שאתה לא נופל כל כך מהר, למרות שבגדו בך מבפנים, למרות שלקחו לך את הלב וסובבו אותו בכאב.
וכשהערב נגמר ואתה יוצא מהחדר המלא ב20 איש חדורי ציפייה, אתה נותר עם איש אחד, ילד אחד, שרק זורה לך מלח על הפצעים, גורם לך לרצות להקיא כל מילה שלו. אז אתה רץ, משתחרר, צועק לשמיים, צורח לשחקים, מוציא את מה שעל הלב שלך באותו רגע. רק שהשחרור הזה לא מספיק. ברגע שאתה כבר לא מצליח לרוץ, הילד המעצבן הזה חוזר ונובר עוד ועוד בכאבך. ובסופו של מסלול אתה חוזר הביתה, למקום שבו אמור להיות השקט שלך, השלווה שלך, ברם, מחכים לך פרצופים צוחקים, לועגים לעלבונך ולנפילתך. ולמרות שאתה מנסה להתחמק, רק לרוץ לשרותים ואז לאכול ולישון, אתה לא יכול, כי סימן החולשה הכי קטן שתראה יהיה להם לאות, לזיכורן עד. אתה צריך להיות חזק לנצח, מול כל העולם, להחזיק את עצמך לא משנה מה, לא ליפול, לא להישבר.
זו הפעם האחרונה שאני בוטחת במישהו, נותת אמון במישהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכלואה במערבולת