לא יודעת איך אני עושה את זה כל פעם מחדש. אני כבר לא בטוחה מי אשם- אני או הם. באמת. כי הם אומרים שאני אשמה, ואני טוענת שלא, אבל כמה פעמים יכול להיות שהם טועים באשמה שלי?
באמת שאני לא מבינה מה קרה הפעם. ז"א, אני מבינה, אבל באמת שזה יצא מפרופורציה.
לא רציתי להגיד שבת שלום כי לא רציתי לגעת ברובין. אני לא מסוגלת לגע בה, צורם לי לגעת בה, רע לי, גם אם זה רק שיקת שבת שלום זה עושה לי רע. אז נמנעתי מלהגיד שבת שלום בכלל- אמרתי שיש לי פיפי והלכתי להשתין. אבא חטף קריז שהלכתי לשירותים במקופ להגיד שבת שלום וברגע הבא אני בחדר שלי מגורשת מארוחת שישי.
זו השבת האחרונה בחודש הקרוב שאני אהיה בה בבית כמו שצריך. וככה אני מבלה אותה- אןכלת טוסט מעפן שהכנתי במיקרוגל אחרי שכולם אכלו כבר.
למה? למה זה מגיע לי? ניסיתי לא לפגוע ברגשות שלה, לא להראות לה שאני סולדת ממנה ואיכשהו במקום זאת זכיתי בנידוי.
כמובן שכשיצאתי מהחדר למטבח זכיתי בים של צעקות ובקרע בעור התוף אבל מה נשתנה הלילה הזה?
מתי יהיה טוב?! מתי יהיה שקט?! מתי יהיה בסדר?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכלואה במערבולת