מזל טוב! סיימתי קורס חובשים קרביים!
אז אני בשבוע וחצי רגילה- מתנה מהממת בחסות הצבא ואני משתגעת- אין לי עם מי לחלוק אותה ומי שיש לי לחלוק אותה פשוט (וסליחה זה לא בקטע רע..) נמאס לי ממנו.
אני רוצה לשבת בבר על בירה, סתם מוקדם בערב- בשביל הבירה.
אני רוצה לסוע לתל אביב- סתם, בשביל הכיף שבלהיות בים.
אני רוצה להיות ספונטנית ולעשות דברים סתם.
אבל האמת, המחסור בדברים לעשות זה לא מה שמציק לי.
מה שמציק לי זה שאתמול הייתי פחות או יותר צריכה לברוח מהבית כדי לא להיות שם, כדי להפסיק לשמוע צרחות.
מה שמציק לי זה שאתמול הברכה שלי לבוקר טוב התקבלה בדציבלים גבוהים מאוד, ובמילים לא יפות במיוחד.
חשבתי שכל זה מאחוריי. או לפחות הרוב. חשבתי שאני יכולה להרגיש טוב בבית של ההורים שלי. מתברר שלא.
מתברר שאם אני אגיד שאני הולכת לקנות מכנסיים- כי לכל המכנסיים שלי חורים בגודל של טקסס וכי אמא לא תשים שקל בשביל שאני אלבש משו מהוגן שלא אצלי בארון מאז כיתה ט', אז התגובה תהיה למה שלא תלכי לחנות של מידות גדולות? כוסאומו ערס! אני מידה 40-42- באיזה קטע את מציעה לי ללכת לקנות ב'מתאים-לי'?! השיחה מתפתחת וברוב חוצפתה היא מעזה להגיד שהסיבה שהיא קנתה לי בגדי בנים כשהייתי צעירה יותר היא שלא היה לי מבנה של דוגמנית אז להלביש אותי בבגדי בנות לא היה לעניין.
אני מסתכלת על תמונות מכיתה ו'. אולי הזכרון שלי תעתע בי? אולי כל השנים האלה חשבתי שלא הייתי שמנה בילדות ובעצם כן הייתי? אני מסתכלת ורואה ילדה בת 11 עם מבנה מדהים! באלוהים שהייתי חוזרת להראות ככה רק בשביל התענוג בלהראות ככה! היה לי חזה יפה יותר מלשאר הבנות ואמנם לא הייתי מקל אבל גם לא הייתי מלאה- בכלל! אז מאיפה הפאקינג תעוזה לדבר רעות על המבנה גוף שלי?!
אני מצטערת, אני לא חושבת שבחורות ברוחב קיסם זה יפה. ולא, אני לא ברוחב קיסם, לא כמעט אפילו. אבל אני לא פיל, אני לא שמנה בכלל, ואני לא אתן שידברו אליי ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכלואה במערבולת