אני אוהבת להתקלח באמצע היום. כשהבית ריק. לצנן את עצמי ולהתרענן. ואז לצאת אל הדירה הריקה, ולהסתובב חופשייה.
רק אני ועצמי. בלי עוד 4 דיירים מציקים, או 7 שותפות לחדר, או 90 בנות בקומה. דממה, שקט, רק אני ועצמי.
במקלחת היום הבנתי משו. אני לא מכירה את עצמי, לא מספיק. לא כמו שהייתי רוצה. אני אפילו לא יודעת איזה צבע לק אני אוהבת , או איך אני אוהבת לבלות.
תמיד ביליתי עם אנשים אחרים. זרמתי עם זה. חברות החליטו שהן רוצות לצאת לעיר- זרמתי איתן. בלג בעומר החליטו לנסוע לים- נסעתי.
אני יודעת מה אני לא אוהבת. אני לא אוהבת לאכול סלק. או להיות במקומות עמוסים בחגים- כמו במרכז העיר ביום האהבה, או על החוף בים בתל אביב בלג בעומר, או בפארק המרכזי ביום העצמאות.
אני שונאת כשמציקים, או אומרים דבריםיותר מפעם אחת- אני משתגעת מזה, אני שונאת כשלא עומדים במילה, או כשמבטיחים להיות חבר טוב ואז נעלמים, או כשמדברים איתי רק כשצריכים אותי, או כשמדברים אליי כאילו אני ילדה קטנה, או מתבגרת סתומה.
אני לא יודעת מי אני. אני לא יודעת מה האוכל האהוב עליי, או הבגד האהוב עליי, או הסרט האהוב עליי. אני אוהבת סרטים וסדרות כי זה חיים שלי אחרים. אחרים שיודעים מי הם. בכל סרט יש התגלות, הארה, הכרה. אני גם רוצה.
אני רוצה להכיר את עצמי. אני לא יודעת מי אני. ואני לא יודעת איך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכלואה במערבולת