just let me be

שוכבת בחושך, מתכרבלת בין כפלי הפוף הנוח עוצמת עיניים ומנסה לשקוע בנימנום מתוק וקצר, תדלוק קצר שיחזיק אותי לשעות האחרונות של היום.

מתמקדת בשקט שבחדר הסגור בפלדלת, בחושך המוחלט, באויר הנעים, לא קר מדי לא חם מדי, מחבקת את הדובי ומרגישה כמה דקות של שלווה.

פתאום מבלי לשים לב צעקות משתלבות בשלוותי, קולות טעונים וכועסים, חילופי הברות.

המציאות הינה כאן ועומדת.

הנסיון לברוח לעשרים דקות קצרות מהמציאות החדשה/ישנה שלי נקטע בכישלון כואב.

חזרתי לגור עם ההורים, עובדה מצערת ובלתי נמנעת. הנורא כל כך בעובדה הזו הוא האוירה ששוררת פה. אוירה של צעקות וכאב לב, חוסר פרגון, ביקורתיות נמשכת, אבל בעיקר צעקות. צעקות שחודרות בין נבכי נישמתי ושנשארות בראשי תמיד. גם עכשיו, כשכולם עסוקים בלראות טלויזיה, אף אחד לא צועק, בקושי מדבר, והראש שלי כואב מהצעקות התמידות ששוררות פה. הן באוזניי ובראשי, ותוך זמן קצר ישובו להיות אמיתיות שוב.

כואב לי הראש, כואבת לי הנפש.