חוזרת.
אחרי חודשיים וחצי של חופש אני חוזרת שבוע הבא לחיק המשפחה.
אני מפחדת. באמת.
לא יודעת מה יקרה, איך והאם הדברים ישתנו, ואם ישתנו אז לטובה או לרעה?
ממה שנראה ביום-יומיים בשבוע שאני רואה את ההורים אני חושבת שלא יהיה מזהיר. אני הולכת לסבול המון צעקות, וחוסר הבנה כלפי אורך חיי הנוכחי אבל כמו שסבתא אמרה- תתאפקי.
אין לי ברירה אחרת. אני מתגייסת עוד חודש, אין לי לאן לברוח. אני אצטרך לנשוך את השפה ולנצור את לשוני רוב הזמן, לספור את הימים עד הגיוס, וקוות שאוהב את הצבא ואראה בו כבית.
ובינתיים העבודה שלי היא הבית שלי, האנשים שם הם אלה שאני שמחה לראות כל יום. מיום ליום אני רוצה לחלוק איתם את חיי יותר ויותר אבל אני יודעת שזו טעות, שהם, כמו רבים פשוט שם לפרק הנוכחי של חיי ושאחרי זה הם לא יישארו.
כמו סרט נע חיי עוברים להם- משקופית לשקופית, מרגע לרגע, ואין מה שממשיך איתי הלאה ועובר מפרק אחד למשנהו.
עצוב לי. הגעתי למסקנה שאיבדתי את היכולת לאהוב, להביע כל רגש שהוא, או אפילו סתם ככה לבטוח במישהו, במיוחד בגברים.
שנתיים ביליתי בהוללות, סטוצים מזדמנים, גברים למפגש או שניים. ועכשיו, מכשהתבגרתי והתקדמתי הלאה, אני מוצאת עצמי במבויי סתום, חסר יכולת להתקדם הלאה, להפתח, להתקרב. אני פוגשת גבר ומספיק לי לפגוש אותו פעמיים בכדי שאברח ואעזוב את הסיכויי להיות איתו, או אפילו להכיר אותו. אני מוותרת על הסיכויי לאהבה עוד לפני שהכרתי אותה.
חיי ריקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכלואה במערבולת