just let me be

מרגישה מדוכאת.

לא מדוכאת במובן הנפשי שמצירך פסיכולוג, או לפחות בקבוק בירה איכותי, אלא מדוכאת מבמובן הנבלם, מהמובן שבו לא נותנים לי להיות אני, להתפתח לאדם

שאני אמורה להתפתח ולהיות.

לא טוב לי ככה, זה כאילו יש כלוב בלתי נראה, ושרשראות מפלדה שמחזיקים אותי.

לא יכולה ככה.

אני רוצה להיות חופשייה, כמו ציפור שממריאה מקצה צוק ועפה לכיוון האופק, חופשייה כמו מוזיקאי שמנגן איך שבא לו, פריסטייל, ואיכשהו יוצאת לו מנגינה יפה פי

אלף מאלה שקדמו לה, חופשייה כמו שף שעושה תבשיל לפי החושים שלו, לפי האינסטינקטים שטמועים בו- הוא זורק לתבשיל מה שנראה לו, מערבב, מפריד,

ופתאום יוצאת לה יצירת מופת, ארוחת מלכים מעודנת.

חוצה את החופש הנפשי והפיזי, להיות ולהרגיש מה שבא לי, לדעת מה בא לי, לדעת מה אני מרגישה, מה אני רוצה, ולא לדכא רצונות ורגשות לפני שאני בכלל

מודעת לקיומם.

צריכה לצאת פה, מהדירה החונקת הזו, מהאוירה הלא בריאה הזו.

אני רק לא יודעת איך לעשות את זה.