יום ראשון, רבע ל7, אני מגיעה לתחנת האוטובוס. כשאני מתקרבת אני כולי שמחה ובטוחה בעצמי, עם הגו ישר עיניים קדימה, היום יהיה יום יעיל ומיוחד, זימון לקצונה.
אבל אז אני מגיעה לתחנה וחושכות עיניי. הודעת פטירה מודבקת על התחנה "אלעד רומי ז"ל" .
הלב שלי מפסיק לפעום לרגע, ואז פתאום הוא מתחיל לפעום מהר, לד]וק כמו שבריצת 2000 הוא לא דופק.
זה לא ייתכן.
לא אלעד.
אבל אז עיניי נודדות לכתובת המשפחה ממנה תצא הלוויה.
ואז עולמי נופל.
בחודשים האחרונים הייתי אצלם בבית על בסיס כמעט יומי- 4 פעמים בשבוע לפחות.
זה לא יכול להיות.
לא הוא.
לא אלעד.
זה לא ייתכן.
אני נזכרת- הוא אמור להיות במילואים.
תאונת אימונים?
לא, היינו שומעים על זה.
אז מה קרה?
בבקשה אלוהים שזו תהיה בדיחה גרועה
בבקשה.
אני מתקשרת למ', היא תדע בוודאי, הם היו די קרובים.
מגיע אוטובוס, אני עולה עליו בלי להסתכל על המספר, רק להתרחק מהתחנה הארורה הזו.
היא עונה, ובקול רועד אני שואלת מה קרה לאלעד.
הוא התאבד היא אומרת
והכל נהיה שחור, אפל,
האנשים שמסביבי לא קיימים יותר, החיוך איתו קמתי בבוקר נראה כחטא.
אלעד איננו
אלעד התאבד.
לא, זה לא יכול להיות אני אומרת לה
זה אלעד, הוא לא יעשה דבר כזה בחיים
עובדה. היא אומרת.
ואז אני שואלת איך, אבל לא ממש שומעת את התשובה, אני מבינה שאח שלו הקטן מרוסק, והדמעות שכבר היו לי בעיניים מתחילות לזלוג.
ירדן. כמה הוא אהב אותך. אני עדה לזה
הוא הרי הביא אותי, ושילם לי ממיטב כספו רק כדי שהעתיד שלך יהיה טוב יותר, רק כדי שתגיע רחוק.
והוא דאג לך, והתקשר לשאול מה עוד אפשר לעשות, אם הכל הולך בסדר, אם אתה משקיע.
וכשהיית מצליח, או מגיע הביתה עם ציון גבוהה, היית בא אליי ואומר לי "יערה, אלעד קונה לי מתנה כי הצלחתי!"
עד כדי כך הוא אהב אותך, שאת הכסף שאיןל ו הוא הוציא עלייך, ואת הזמן שלא היה לו הוא השקיע בך.
אתה היית ראש מענייניו
ועכשיו הוא איננו.
ואתה? אתה אהבת את אלעד הכי שבעולם, הוא היה המדל שלך לחיקוי, להערצה.
הערכת אותו כמו שרק הייתי מתפללת שאחיותיי יעריכו אותי.
ועכשיו הוא עזב אותך לטובת בורא עולם.
איך?
עריכה: 25/7
כואב, אתה אינך פה.
ישבתי עם המגדליסים לפני כמה ימים, הנערים שכל כך אהבו אותך, שכל כך דאגת להם.
הם מזכירים אותך מדי פעם ופתאום אני מרגישה דקירה בלב, כאילו חרב ננעצה בלבי.
יש מלא קטעים שלך ביו טיוב, גם מהלוויה. לא הייתי בלוויה. אבל ראיתי בוידאו איך שירדן מספיד אותך, וכל האדישות נמוגה.
זה כואב. כואב שאדם נפלא כמוך איננו. כואבת המציאות שאנשים נפלאים וטובים כמו שהיית מסוגלים לעשות טעויות כאלה פטאליות ומטומטמות.
אני רוצה לבכות עלייך, אלייך, אבל משהו עוצר בעדי, הדמעות מסרבות לצאת.
איפה אתה עכשיו? האם טוב לך כמו שרצית? הגעת למקום המיוחל? קיבלת את הנופש שלך?
אז אולי תחזור עכשיו? קיבלת את השבועיים חופש שלך, בוא אלינו, שוב הביתה, לקהילה שכל כך אוהבת אותך וכואבת מאז עזבת.
לא נכעס כשתחזור, מבטיחה.
רק נשמח שהנה חזרת מן המתים.
שאתה פה, חי איתנו.
אני מבטיחה שיהיה טוב יותר- באמת!
כואב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכלואה במערבולת