כשמש השוקעת בקו האופק כך נסגר לו פרק בחיי
אל לא כמו ספר, הפרק הבא לא מתחיל מייד, ישנם כמה דפים ריקים המפרידים בין העבר לעתיד.
ההווה הריק שלי.
ריק מתקוות, ומשאיפות.
שאיפות רוחניות אני מתכוונת. כי לעבוד אני עובדת, המון, אבל מה עם הנפש?
אני מרגישה ריקה, כאילו חלק מחיי נחתך ממני ללא חזור.. כמו נווט המסתכל על מצפנו, והלה מסתובב ולא עוצר, מבולבל.
האופק לא ברור. האובך מסתיר לי את העומד לבוא.
ואולי, אולי העתיד הלא ברור הזה,
כדור הבדולח העשן מכיל טובות בתוכו?
אולי מה שעומד לבוא זה בשורות טובות, חיוך, שמחה,
אהבה.
האם אני שבה להאמין באהבה?
לא.
אבל לאט לאט אמוני במין האנושי שב.
וזה חיובי כאין כמוהו.
מדהים מה כמה שעות עם אדם זר לחלוטין יכולות לעשות. איזה שינויים אותן שעות מועטות יכולות לחולל.
הוא שינה אותי. המקרה שינה אותי.
הבטחון והרוגע שהוא השרה בי.
לא הרגשתי כך הרבה זמן.
ואני לא זקוקה לו כדי להרגיש ככה. אני צריכה רק להאמין בעצמי ובסובבים אותי, ולאהוב אותם ואת עצמי כדי להרגיש שוב את אותה חמימות ונחות שעטפה אותי אז באותו חדר אפלולי.
אמון.
מושג כב נשגב.
שעד לא מזמן נבצר מבינתי.
שב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הכלואה במערבולת