קשה לי לעדכן כי ממש כבר אין לי את הצורך לכתוב פה.. אבל אני כן מנסה להכריח את עצמי.

חבל לי לוותר על הרגלים.

החיים בתור חיילת נחמדים פלוס מינוס.. אני לא יודעת מה לחשוב.

נפלתי על תפקיד חרא, הקורס היה ממש כיף אבל קצר. שיבצו אותי בסוף העולם שמאלה, ברצינות אבל.

ואני עוד לא יודעת איך לעכל את זה. לא יודעת אם זה טוב או רע, אם להלחם על לצאת משם או שזאת תהיה טעות.

אני מרגישה שהתקופה שכלכך קיוויתי שתסתיים נגמרה מזמן. ממש טוב לי, בלי לפתוח פה לשטן. עם החבר הכל טוב וגם עם ההורים.. אני שלווה יותר, מרגישה שינוי ממש גדול מפעם. דברים שנראו לי כסוף העולם פעם, עכשיו נראים פחות גרועים. מרגישה כאילו התבגרתי בבת אחת, אבל לא נראלי שזה ממש קשור לצבא.

חגגתי 18 והיה נחמד. לא עשיתי מזה ביג דיל, כי כולם כבר תכף בני 20.. אבל חגגתי מצומצם עם האנשים הקרובים באמת והמשפחה והיה מאוד מהנה.

אנחנו גם הולכים לצימר בסופש הבא ואני ממש מצפה לזה, אין יותר טוב מהתנתקות מוחלטת ליומיים שלושה מהעולם ולהיות רק איתו.

היו אנשים שאכזבו, אבל ככה זה בחיים. ונחמד לדעת מי החברים הטובים שלך באמת. גם אם קצת כואב, יש אנשים שצריך להשאיר מאחור..

הרבה דברים מתוכננים לזמן הקרוב, הצימר, כל החופשים של החגים, הנופש של הצבא, השיפוץ הענק בבית.

בא לי לבכות מאושר כי למדתי להעריך את הדברים הבאמת חשובים בחיים, שאנחנו לוקחים כמובן מאליו ביום יום. יצא לי להתקל ביותר מדי טרגדיות וביותר מדי אנשים שממש החדירו בי מודעות וזה ממש מפחיד לחשוב איך החיים יכולים להשתנות ברגע.

אני מודה על כל רגע בחיים שלי שהבעיות שלי בו הן באיזה גודל יהיה החדר החדש שלי ומה ללבוש למסיבה היום בערב.

כיף לי ואני מאושרת והגיע הזמן באמת כי חיכיתי להרגשה הזאת המון המון זמן.