אני מרגישה תקועה במקום. כאילו שהחיים שלי לא זזים לשום מקום. זתומרת, לא כאילו, הם באמת לא זזים.

המצב הזה פשוט גורם לי לייחל ליום שאתגייס שיקרה עוד חודשיים בערך, וזה פתטי, באמת.

כבר רואים את הסוף, זה מה שהכי קשה. אני נוסעת לאילת ואני אלמד חודש לפסיכומטרי ואני אסע לברצלונה ואני אתגייס. זה יעבור מהר.

אני כלואה פה. אני נוסעת במכונית ומשמאלי שקיעה כתומה והכביש ריק וכל מה שבאלי זה להאיץ ולנסוע על איזה 300 קמש בלי לדעת לאן.

ובאלי לבזבז את כל ה12 אלף שקלים המסכנים שלי על כרטיס טיסה לארהב או בעצם לדרום אמריקה ולהזרק שם באיזה חור ולא לחשוב על כלום.

יש לי חיים עלובים. ויש לי קשר שלא מתפקד ואני יודעת שהסוף צריך להגיע, אבל אני דוחה את הקץ. כי יש לי חיים עלובים ואני לא יכולה להפוך אותם לעלובים יותר. ואני לא יכולה להוסיף לכל הדיכאון הזה גם התמודדות עם פרידה, וששוב ישבר לי הלב. ואני שונאת את ההרגשה של החוסר אונים הזה, שמבנאדם שמח אני נהפכת לגוויה מהלכת. ונשבעת שזה לא בשליטה.

אני שונאת לאהוב ולהיות מאוהבת כי גם אם זה לא חד צדדי זה תמיד לא באותה מידה. ואיכשהו אני תמיד אהיה הבנאדם שנפגע. כי אני תמיד נותנת מעצמי הכל. אצלי זה או הכל או כלום.

וכואב לי ויש לי מחנק בגרון ובאלי שמישהו יוצא אותי מהמצב העלוב שאני תקועה בו. ואני מרגישה כמו ילדה מטומטמת כי בסך הכל מבחוץ החיים שלי די נחמדים אבל אני מתהלכת כאילו זה סוף העולם.

אני יודעת שיש מליון אנשים שימכרו את נשמתם בשביל התחושת חופש שאמורה להיות לי כרגע. בלי מחויבויות בלי מטלות על הראש. נטו לעשות מה שבאלי.

ומה שבאלי לא ריאלי כרגע, אז אני עושה פסיכומטרי ועובדת קצת במשרד. ויוצאת מדי פעם.ואני קמה כל יום ב12, כדי להרגיש את העלאק חופש שלי.

אני יודעת שבעוד תקופה לא ארוכה אני ארצה להרוג את עצמי על זה שהיה לי זמן ולא ניצלתי. אני יודעת שאני הולכת להתחרט על זה כלכך ואני עדיין לא משנה כלום. הלוואי והדברים היו אחרת..