גם אם הכל נראה לי ממש גרוע, בסוף זה מסתדר.

צריך פשוט להתרווח אחורה, לשים רגל על רגל ואת הידיים מאחורי הראש ולזרום עם מה שיש.

ולפעמים אני ממש מודאגת, מה יהיה איתי. אבל אז אני פשוט מנסה לא לחשוב על זה, ואני מתרכזת בדברים הקטנים שעושים לי טוב.

במקום לצפות שיעברו שלושה חודשים, אני מחלקת לי את הציפיות לטווחים יותר קרובים.

עוד שבוע וחצי עד שהיא תחזור יומיות.

עוד שבועיים וחצי עד שש' שוב יחזור מה21 הנוראי הזה.

עוד פחות מחודש לרגילה שלו. עוד חודש לאילת.

אני מרכזת את האנרגיה שלי בלהעביר את היום שיגיע. להעביר יום, ועוד יום ועוד יום.

כנראה שמפטרים אותי מהעבודה. פעם זה היה בשבילי סוף העולם.

עכשיו זה גם בסדר, יש יתרונות לכל דבר. למרות שמאוד קל לי למצוא את החסרונות.

קראתי ספר ביומיים, הקטע האהוב עלי היה שיש אנשים שרואים את החיים כתקופות שנגמרות. שבוכים כשמשהו נגמר ועצובים.

ויש אנשים אחרים, שפחות רואים את מה שנגמר, אלא את מה שמתחיל. והם אנשים שמחים יותר. וזה כלכך נכון.

ולמרות שאני מבינה את זה, אני עדיין בקבוצה של האנשים העצובים.

ורק שיהיה בסדר בנינו. אנחנו כלכך ביחד, באמת שאוהבים. אבל לפעמים יש את הפיצוצים האלו, שקורים בשניה. כאילו עצבים שמתפרצים בלי שאנחנו בכלל שמים לב. בחיי שעצבים על כלום, אבל הכל כלכך מוקצן ומוגזם..

שמתי לב שאני נוטה לרחם על עצמי יותר שאני איתו. עם אנשים אחרים אני תמיד אופטימית עם חיוך ואיתו אני נותנת לעצמי לבכות ולהתבאס. מצד אחד זה טוב כי אני מרגישה איתו בנוח. אני אוהבת את ההרגשה שגם אם הכל קורס סביבי הוא עדיין מחבק אותי שאנחנו במיטה והזמן עוצר כאילו כלום לא משנה חוץ מאיתנו. מצד שני בלעדיו לא הייתי בוכה בכלל, ואני שונאת ממש לבכות.

בסך הכל אני יודעת שיהיה בסדר. אני קצת מודאגת מדברים. ואני מפחדת לעשות טעויות ולא לנצל את הזמן כמו שצריך.

אבל אם אני מנסה לא לחשוב קדימה מדי, הכל בסדר..