מפחיד אותי לכתוב שטוב לי, כי מנסיון אחרי שטוב קצת מגיע הרע.

הפסיכומטרי מאחוריי. אני לא נלחצת ממבחנים, לא נלחצת מלהצטרך לעשות עוד פעם. אני נלחצת מלאכזב.. אנשים מצפים ופאדיחה להגיד שאני הולכת לקבל 600 ומשהו. שונאת שאני לא הכי טובה. אני שואפת בסופו של דבר לציון ל700 ומעלה ובתוך תוכי אני יודעת שזה נוגד את כל מה שאני כי אני תמיד שואפת להכי טוב, אז אני אמורה לשים לי למטרה את ה800. אבל מצד שני אני גם בנאדם נורא מציאותי, ואני שונאת להתאכזב.

בשבוע לפני המבחן הראש שלי לא הפסיק לעבוד. החברה האחרונה מתגייסת,הקורס עומד להגמר וכל החיים שהיו יל בחודשיים וחצי האחרונים נגמרים. התפטרתי מהעבודה בשביל זה ואפילו לא למדתי כדי להצדיק את זה.

חיפשתי עבודה יוםיום, אבל אף אחד לא חזר אלי.ובתכלס, מי יקח קטינה לפני גיוס לחצי שנה? הרגשתי ממש חסרת אונים כי עומדים בפניי לפחות שישה חודשים ואני פשוט חסרת תעסוקה.

היתה לי מועקה על הלב וזה ממש עשה לי רע.

אני לא יודעת איך זה נפל עלי, אבל איך שסיימתי את המבחן ראיתי הודעה ממישהי שהצליחה לסדר לי ראיון עבודה בברשקה. אז נסעתי והתקבלתי. ואומנם עבודה זה לא מה שיציל אותי, אבל זה בהחלט חלק נכבד.

התחלתי דיאטה כמו שצריך וממש הולך לי. עכשיו עם העבודה בכלל אני לא אהיה משועממת ויהיה לי הרבה יותר קל :)

הבאנו גורה חדשה. ממש לא נעים לי מאולי, אני מוצאת את עצמי שוב בוכה ומתגעגעת אליו. אבל זה נחמד שוב להקשר ככה למישהו שאוהב אותך ותלוי בך.

ולנושא המרכזי (ובחיי שכואב לי להגדיר את זה ככה, אבל זה פשוט המצב..), הקשר איתו לאט לאט מתייצב. אנחנו מנסים למצוא את המקום שלנו מאז שהוא התגייס. זה היה ממש קשה ורבנו מלא, ואנחנו עדיין רבים אבל פחות.הוא בשבוע חופש ובראשון הוא חוזר לקורס ומתחיל לחזור כל שבועיים הביתה.

זה הולך להיות ממש קשה ובעייתי. אני יודעת שאני צריכה להתחיל לרסן את עצמי כי אני מגזימה בתגובות שלי ובציפיות שלי. ואני צריכה להזכיר לעצמי כמה הוא משתדל ולהסתכל על הצדדים החיוביים. סוףסוף הייתי אצלו בבית ופגשתי שוב את אמא שלו. אבל מצד שני זה כלכך קשה להכניס בכמה שעות פעם בשבועיים את כל הקשר שלנו. אני נורא דואגת, אבל אני באמת רוצה שזה יעבוד. והיום דיברנו ברצינות על הכל, אפילו על הפרידה מלפני חצי שנה, והוצאתי את כל מה שהיה לי על הלב.. אני מתפללת שיהיה בסדר כי למרות כל הגועל נפש שהיה ולמראות שאני כועסת על עצמי שאני מרגישה ככה, אני אוהבת אותו יותר מאת החיים עצמם. אוהבת כל יום יותר במשך שלוש וחצי שנים בלי תנאים, לא משנה מה קורה. וכרגע זה גם לא נראה כאילו זה הולך לעבור. אז אני ממש ממש רוצה שיהיה לנו טוב.

ואני הכי רוצה, להשאר בהרגשה הטובה הזו. כי זה הדברים הכי קטנים שעושים אותך מאושר, ולא הרגשתי ככה כבר הרבה זמן. אירוני לחשוב שדווקא בתקופה שחשבתי שיהיה לי הכי רע, בעצם אני מרגישה יותר טוב מתמיד.

אני רק מקווה שזה לא סתם הרגשה חולפת, אני מתפללת שהדברים ישארו כמו שהם כי טוב לי להיות עם חיוך על הפנים.