נהר גועש ושמו החיים שלי

כנראה שלהיות בת דודה שלי זה לא להיט. יש לתואר הזה חיי מדף קצרים. 

אחרי שבת דודתי נפטרה בגיל 36, לפני כשנה, התרגשה עלינו צרה נוספת.

בת דודה שניה שלי, שאמא שלה ואמא שלי בנות דודות, נרצחה יחד עם ביתה. 

יש לאמא שלי בת דודה מקסימה שנשואה לבחור הולנדי ועברה לגור שם לפני המון שנים. שם נולדו לה שתי בנות. הבת הבכורה, בת ה 31, עבדה יחד עם בן זוגה באום ובמסגרת זו הם התגוררו ונסעו ברחבי העולם. הם חיו מספר שנים בבנגקוק, חזרו לפני שנתיים וחצי להולנד , שם נולדה דנה הקטנה, ולפני כחצי שנה עברו לגור בקמבודיה, בפנום פן הבירה. שניהם יועצים לאום בנושא בניה עירונית ושינויי אקלים. 

לפני שבועיים, בערב יום השואה, בן זוגה יצא בשליחות לאיזה כפר שכן. למחרת בתשע בבוקר הגיעה המטפלת ומצאה את דפנה מוטלת ללא רוח רוח חיים עם סימני דקירה ואת דנה, הבת שלה בת השנה וחצי, מוטלת למרגלותיה כשהיא פצועה קשה אך נושמת. 

האב ההמום דרש שיטיסו את דנה לתאילנד מפני שבית החולים שם נחשב לטוב בעוד בקמבודיה זו ממש מדינת עולם שלישית, וההורים של שני הצדדים מייד טסו לבנגקוק מהולנד. 

במשך שבוע הייתה תקווה שהנפיחות במוח תרד ותחזור פעילות למוח, תקווה שהתבדתה אחרי שבוע ושלושה ניתוחים והמון התייעצויות עם מיטב הרופאים.

ב7/5 דנה עצמה את עיניה לנצח.  כמעט שבועיים מיום הרצח של דפנה, אמה.

הלוויה התקיימה אתמול בהולנד. אמא שלי ואחותי נסעו ואני, גיליתי ביום רביעי שהדרכון שלי לא בתוקף (אפשר לעשות בנתב"ג במקום, אני יודעת אבל זה אלף שקל וזה המון) וגם לא בא לי לעזוב את בן זוגי שאביו נמצא על ערש דווי ופחדתי שכשאסע יקרה לו משהו ולא אהיה עם בן זוגי. אז נשארתי כאן וקבלתי דיווחים מהלוויה העצובה הזו, מבני המשפחה המקסימים והחזקים שנמצאים שם, אני לא יכולה לחשוב כמה דמעות נשפכו שם וגם כאן. סיפור כואב וכל כך עצוב. דפנה העדינה והמקסימה, שכל כך אהבה את הארץ ולמרות שלא נולדה כאן, לא גדלה כאן ואבא שלה הולנדי ידעה עברית פרפקט, התכתבה איתי בעברית בצורה מושלמת תמיד האמנתי שהיא תחזור לכאן בגלל שהיא כל כך אהבה אותנו. 

עכשיו אני יושבת מול המחשב, מנסה לנסח מכתב מהלב למשפחה, לא מוצאת את המילים, ואני כל כך בנאדם של מילים... 

יהי זכרה ברוך.