נהר גועש ושמו החיים שלי

בעקבות הפוסט הקודם, ובזכות האדם החדש שאני, זה שמעז לחשוב על עצמו, ניגשתי לבוס שלי השבוע, ולמרות שכשקיבלץי את התפקיד עלי דיברנו והובהרו השעות וכמה זה חשוב שאלו יהיו השעות, ביקשתי לעבוד רק עד ארבע כל יום. 

והוא הסכים, לקח לו כמה שניות של מחשבה  :-) אבל אז הוא הסכים. 

אני כל כך מאושרת, מרגישה שקיבלתי את החיים בחזרה, זה אומר שבמקום בחמש וחצי ,אני אהיה בארבע ורבע כל יום בבית. אמנם נראה ש"רק שעה " אבל זו שעה כל כך חשובה.

גם חשובה לי, כי מארבע עד חמש ממילא הריכוז שלי בעבודה כבר לא הכי הכי, ואז זה ממש מעייף, 

עכשיו אני יכולה גם למצוא איזה קורס בערב, נניח פעם בשבוע, אני יכולה לחזור להליכות שכל כך חסרות לי.

וחשוב לילדים, כי כשאני באה בחמש וחצי הם כבר עייפים ועמוק בתוך המחשב/טלויזיה שלהם. בארבע הם עדיין קצת ערניים.

גם הילדים כל כך שמחו, הם גם רוצים לראות אותי יותר בבית. בקיצור אני מאושרת ומלאת כוחות מחודשים.

שלב ראשון, ביום ראשון אני ביום חופש, עם שתי החברות הטובות שלי ליום כיף שעדיין לא סגרנו אם הוא יכיל ספא ואוכל או שופינג בת"א ואוכל.. בכל מקרה יהיה כיף ויהיו לי שעות חברות שכל כך חסרות לי. 

ולהבדיל

נוסעת יקרה, כל כך הצטערתי לקרוא שנפרדת מאתנו. אני קוראת את הפוסט האחרון שלך והוא כל כך מלא תקווה ובטחון שהכל מאחורייך, וחודשיים אחריו את כבר לא כאן.

מחלה ארורה. ארורה ארורה. שימצאו כבר תרופה כי קשה לי עם האבדן הזה , רק השבוע נפטרה עוד אחת מבנות גמאני, ואני רואה את הפרצוף הצעיר והמחייך שלה וליבי נקרע. 

שבת שלום ובריאות