הייתה לנו שיחה אתמול. דיברנו על גיל עשרים ושלושים. חבר שלי שאל אם אני מקנאה במי שנמצא שם. אמרתי לו דבר אחד פשוט, הלוואי והייתי יכולה להיות בת 40 כל החיים.
מה זה גיל 20? גיל מלא הורמונים, אנחנו מחפשים את עצמונו, אין לנו כסף, מתלבטים המון, מה ללמוד, ממה להתפרנס, רצים אחרי הזנב של עצמנו, גרים בדירות מעופשות, עם שותפים שלפעמים הם מתנה ולפעמים עונש, עם מטבח מתקלף ומגעיל, באמצע שנות העשרים , מי שעדיין לא מצאה את האחד מתחילה להלחץ.
גיל 30, אנחנו עם ילדים קטנים, משכנתא גדולה, והחיים טסים, תוך כדי אין סוף התרוצצויות. הקריירה עדיין לא יציבה, עובדים שעות מטורפות, לפחות הגברים, הנשים עובדות משרה מלאה ואז באות הביתה ומתחילות משמרת בית, שזה טיפול בבית ובילדים, גומרים את החודש בקושי ומתזזים בין לקחת את הילדים לחוגים וחברים ולרופא....
ואז מגיע גיל 40. הגיל הנפלא הזה, שבו הקריירה כבר יציבה, אנחנו יודעים כבר מה קורה איתנו, וגם אם לא, אנחנו משנים ממקום בוגר ושלם.
המשכנתא כבר דופקת הרבה שנים ומתחילים לראות את האור שבקצה המנהרה. הילדים , שהיום עם הלידות המאוחרות, לא תמיד בוגרים ממש, אבל עדיין יכולים להשאר לבד כשאנחנו מבלים, אפ/שר לתכנן יותר דברים מראש כי מה הסיכוי שהילד יחטוף איזה וירוס ונצטרך לבטל? ,
הגענו לבשלות שמאפשרת לנו לעבוד קצת פחות, ולבלות קצת יותר, אנשים הרבה יותר פתוחים, ויש מן הרגשה כזו של עכשיו זה הזמן, שגורמת לנו, לפחות לי ולחברותי, לקרון (מלשון קורנת).
יש לרובנו כבר רכוש , וחסכונות, ואפשר לצאת ולנסוע קצת.
בקיצור, עכשיו זה הזמן הכי טוב שהיה לי בחיים. ואני אומרת את זה, אחרי שיום הולדת 40 שלי הייתה כל כך קשה... שום דבר לא יכול לשנות את העובדה שהגיל הזה הוא פשוט נפלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
