נהר גועש ושמו החיים שלי

כבר מזמן בא לי לכתוב את הפוסט הזה. אבל אני עצלנית. אז דחיתי דחיתי אבל אני חייבת להוציא את זה.

אני ממש יודעת שהנישואים שלי נגמרו ושאין מצב בעולם שאי פעם אני והוא נהיה משמעותיים אחד עבור השני במשמעות זוגית. 

אני לא מעוניינת. אני לא רואה אותו כגבר, הוא איש קטן מאוד בעיניי. 

אבל

תמיד יש אבל.

תמיד ראיתי את עצמי במסגרת משפחתית. מסגרת משפחתית, כמה מיושן מצידי, כוללת אמא, אבא וילדים. לא עשיתי ילדים בשביל לגדל אותם לבד.

אני לא מפסיקה לקנא. אני יודעת כמה זה טפשי, אבל אני רואה את הסדרה "כאן גרים בכיף" וזה בדיוק מה שרציתי, ומה שהרגשתי שהיה לי, הרבה בלאגן, הרבה חוש הומור, אמנם האמא היא הכח וההגיון והחוק והכל אבל יש אבא ויש איזה שיתוף ויש תא משפחתי. וזה כל כך חסר לי. 

לא הוא אישית, באמת שלא, פשוט עם אף אחד זה לא ירגיש כמו עם אבא ביולוגי.

היום הסתכלתי על חבר שלי נוזף בבן שלו שהמקרר פתוח כל כך הרבה זמן..... וחשבתי...אם הוא יגיד את זה לילדים שלי כשנעבור לגור ביחד זה יתקבל ממש אחרת, ולא יפה. 

ועכשיו, ממש במקרה, יש בערוץ 10 כתבה על זה. צובט לי בלב.

אני נגד גרושים. נגד. יכול להיות שיש מקרים שזה ממש בלתי נמנע, השאלה אם זה שיש את האופציה הזו של גרושים בתודעה לא גורמת לאנשים להסגר ולהחליט מוקדם מידי שאין דרך חזרה. 

בנינו משפחה, שזה סוג של עסק, ועכשיו אחד השותפים נטש את העסק. וכמה שיש אבותת שמעורבים אחרי הגרושים, ומנסים, ומתערבים ומשתתפים, זה לעולם לא יהיה כמו זוג הורים יציבים בבית. 

הזנה יש בר מצווה לבן שלי. מה זה השנה? בעוד חודשיים וחצי.

בינתיים לא סגרתי כלום. לא בית כנסת, לא אולם, לא טיול לחול כלום. 

אין לי שותף. כשהילד החליט שהוא רוצה לעלות לתורה , בא האב הגאון ואמר לי שזה מאוד מאכזב אותו שהילד רוצה לעלות לתורה. 

אני לא יכולה להניע אותו שיעזור לי בהחלטות ובסגירות, כמו שהייתי יכולה במידה והיינו נשואים. עכשיו ממש אין לי עם מי לדבר.

נדמה לי שהוא פשוט מפחד שהוא יצתרך לשלם על משהו חלילה. 

אז עכשיו זה אני, בחינוך של הילדים, בהחלטות עליהם ובדברים שקשורים אליהם. ואני ממש גרועה בקבלת החלטות, וזה גורם לי ללחצים עכשיו וגם גורם לי לא לעשות כלום בנדון. אנ י יודעת שאני צריכה להתעשת ולעשות אבל פשוט אין לי את האנרגיה בשביל זה. 

עוד דבר שאני רואה כגרושה , כמה אבות פשוט חושבים שהכמה שקלים שהם משלמים מזונות, קונים את החינוך,הרווחה והטיפול בילדיהם. עכשיו הם ךא צריכים לעשות כלום. איך אדם יכול לעזוב את הילדים שלו, לא לראות אותם גדלים ומתפתחים ונופכים לאנשים ? 

איך אני שומעת משפטים מגברים כמו- לא מעניין אותי איך , תסתדרי????     (לא מדברת על ה X שלי הוא ממש ממש לא כזה). 

איך יש לי חברה שאמא שלה נפטרה ובמהלך השבעה האבא לא הסכים לשמור על גוזליו הקטנטנים??? או אפילו לקחת אותם לכמה שעות??? (השבעה בטבריה, הילדים גרים בראשון לציון והשכנות והחברות הן אלו ששמרו על הילדים!!!). 

רק לפנישנה-שנתיים אהבתם וניהלתם משק בית ועכשיו מה ? שנאה יוקדת.

תודה לאל אצלי זה לא המצב.

הפסיכולוג של הבן שלי, שעורך גם איתי לא מעט שיחות, טוען שאני מאוד סלחנית. אני חושבת שאני פשוט התקדמתי .

פשוט עצוב לי החלום המנופץ הזה. כואב לי.

אבל הכי הכי, אבל הכי הכי, יש בי המון כעס בלב.

המון כעס על הנטישה באמצע הדרך. על הפרוק של הבית. כעס. שממאן לעבור ולא משנה כמה אני סלחתי לו על כל השאר, על זה שהילדים שלי גדלים בלי אבא שלהם בבית אני פשוט כועסת. 

ועל הדמות האבהית שעומדת להכנס בקרוב לחייהם באינטנסיביות יש לי הרבה מה לכתוב...וזה יגיע בקרוב. 

שבת שלום