בחוץ סערה,גשם,רוח,ברקים ורעמים.

ואצלי סערה רגשות.

הבטן כבר כואבת ואני לוקחת עוד לגמה ועוד אחת מבקבוק של מים קרים.

מרגישה את כל הנוזלים עולים למעלה ולוקחת עוד לגימה.

שוטפת פנים ואומרת לעצמי שיהיה בסדר,להרגע.

משתכנעת שזה סתם עוד קירקור בבטן,אחד וזהו.

אבל הם לא נגמרים ,הם רק הולכים ומתחזקים.

בולמוס של 570 קל'. כמה צפוי.

אחרכך שרפתי 60 קל', היה טוב וסידרתי תבית אז הורדתי אולי עוד איזה 40 ככה ואז היה לי עוד בולמוס גם בסביבות ה500.

אז אני חושבת שסה"כ הייתי בסדר,רגילה כזאת.

אני בכלל לא כועסת על עצמי, זה היה צפוי.

תמיד אחרי שהולך לי טוב, כמו אתמול שאכלתי 300 קל' סה"כ תמיד יש לי אחר כך יום חרא של בולמוסים...

ההורים היו היום בבית אז לא הקאתי...אני מניחה שאם הייתי לבד הייתי מקיאה.

כן,הייתי מוכנה להקיא, הייתי מוכנה לעשות הכל.

כי לרגע חשבתי שאני שוב חזקה וששוב יש לי שליטה.

זו הייתה אשליה.אשליה מכוערת. ואז נצבטתי והתעוררתי, התעוררתי אל המציאות שעוד יותר מכוערת.

לא חושבת שהחיים שלי סובבים סביב משהו אחר חוץ מאוכל. הכל,הכל תמיד מתקשר איכשהו באיזשהו אופן תמיד תמיד לאוכל.

רע לי...רע לי עכשיו יותר מתמיד. אני רוצה למות. אבל אני יודעת שאני לא יכולה. אני גם לא באמת רוצה. אני רק רוצה להיות רזה.

אנה,את יודעת שממש רע לי עכשיו?

אנה: נו, למה ציפית? שמנה..מכוערת.

אני: אבל כאן את נכנסת לתמונה ,את צריכה לעזור לי להיות רזה ויפה!

אנה: איך?איך אפשר אם את לא משתפת פעולה? את רוצה שרק אני אעזור לך? אם את לא רוצה איך את חושבת שאני אצליח?

א ני: אני מנסה! אני משתדלת! אבל אזלתי...אני לא יכולה! כבר קשה לי...

אנה: ואני אשמה? אני לא צריכה לעזור לך. נראה לי ששכחת מי אני. להזכיר לך?

אני: לא צריך. אני אלך לישון ומחר, מחר יהיה לנו הרבה זמן לדבר.הרבה זמן.