היי בנות,
אז כמו שהבטחתי אני מעלה לכן עכשיו את הפרק האחרון של הסיפור.
תודה על תקופה נפלאה ואני מקווה שתאהבו את הסוף.. עבדתי עליו הרבה XD
אה ולא לשכוח להגיב ^ ^
טאם טאם טאםםם:
"הלו?" נשמע קולה של רומי מהצד השני של הקו, היא נשמעה ספק בוכה ספק ישנה.
"היי.." טום אמר בלחישה.
"מה קורה?" רומי שאלה.
"בסדר, ואת?" טום שאל.
"אני בסדר." רומי ענתה בפשטות. היא ידעה שטום דואג לה.
"אני רוצה לראות אותך." טום אמר בטון כמעט בטון של שאלה.
"אני ישנה עכשיו.." רומי אמרה בטון נמוך יותר.
"בבקשה.." טום התחנן.
"טוב, אבל בוא מהר.. אני ממש רוצה לישון.." רומי אמרה וניתקה את השיחה.
טום סגר את הפלאפון והודיע לביל שהוא הולך לרומי. כעבור 20 דקות של ריצה, הוא הופיע אצלה בדלת כשהוא מתנשף בכבדות.
רומי פתחה לו את הדלת כשלגופה גופיה ותחתוני בוקסר.
"אולי תפסיק לעשן?" היא שילבה ידיים, ושאלה בחיוך.
"אולי תתני לי להיכנס?" טום אמר מחייך.
רומי זזה מדלת הכניסה ונתנה לו להיכנס. היא סגרה אחריו את הדלת ומשכה אותו בשקט לחדר שלה.
בלי להגיד כלום, טום התקרב אליי ואחז במותניה. הוא עצם את עיניו והריח אותה. היד שלו טיילה באיטיות לאורך גבה של רומי.
"טום.." רומי לחשה.
"ממ..?" טום ענה.
"אני מקווה שאתה מבין שמה שקרה מקודם זה חד פעמי. שנינו טעינו וזה לא יכול לקרות שוב" היא אמרה והרפתה מהחיבוק שלו.
זה דרש ממנה כל כך הרבה מאמץ כי כל מה שהיא רצתה באותו הרגע היה רק להרגיש את טום, לגעת בו.
טום אחז בעדינות בפניה של רומי ואמר: "רומי, בבקשה אל תעשי את זה שוב. אמרת לי שאת אוהבת אותי, ואת יודעת שאני אוהב
אותך. די.. בבקשה די..".
רומי התחילה לבכות, למרות שהיא הבטיחה לעצמה שהיא לא תעשה את זה. לראות את טום מתחנן עשה לה עוד יותר כאב.
היא רצתה לצרוח לשמיים שהיא אוהבת אותו אבל היא לא הייתה מוכנה לעשות את זה.
"אם היית יודע מי אני, אתה לא היית רוצה להיות איתי גם ככה.." היא מלמלה לעצמה.
"מה?.. אני ארצה להיות איתך בכל מצב ואת יודעת את זה. מה זה אמור להביע?" טום שאל והתקרב אל רומי.
רומי נשמה נשימה עמוקה. כאלף מחשבות התרוצצו בתוך ראשה אבל לבסוף היא פתחה מעט את פיה ואמרה: "כדאי שתשב..".
היא הרגישה שזה הרגע לספר לו, סוף השנה כבר כמעט הגיע והיא לא רצתה להשאיר את הדברים תלויים באוויר.
מעבר לזה, השקרים נמאסו עליה והיא ידעה שרק ככה טום יעזוב אותה בשקט ויהיה עם נטליה. היא לא רצתה לאבד אותו, גם לא
בתור בן אדם,
אבל היא כבר הייתה חייבת לספר לו.
אם אני לא יכולה להיות איתך אז לפחות תדע מי אני באמת.. היא חשבה.
טום התיישב על המיטה והפנה את מבטו לעבר רומי, מחכה לשמוע מה יש לה להגיד.
הוא הביט ברומי בציפייה, לחכות לשמוע מה יש לה להגיד, באיזה צורה היא תוכל להפתיע אותו.
לשנייה הוא עצם את עיניו ונזכר איך כל לילה לפני השינה הוא דמיין אותם שוב ביחד.
הוא ראה את השפתיים האדומות והיפות שלה והוא דמיין איך הוא מנשק אותן בעדינות.
הוא נזכר איך היה לו קשה להתעורר בבוקר ולהבין שהכל היה חלום. מחשבותיו נקטעו כשרומי החלה לדבר.
"אני לא מי שאתה חושב שאני.." רומי אמרה בפתאומיות.
"אז מה את? סוכנת סמויה?" טום שאל בחיוך.
הוא היה חייב לשבור את המתח הנוראי שנוצר בחדר.
"טום, בבקשה תיקח את זה ברצינות. זה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם. אני אבין אם לא תדבר איתי יותר לעולם, אבל עכשיו פשוט תקשיב".
היא התחילה לספר לטום הכול, על מי היא בדיוק ומאיפה היא באה. היא הזכירה לטום את מה שהוא עשה לה לפני 3 שנים, סיפרה לו
איך היא החליטה לשנות את המראה החיצוני שלה, היא סיפרה איך היא נשבעה לנקום בו ואפילו הודתה שהיא זאת שהרסה לו את
האוטו החדש שלו.
לאורך השיחה, טום לא דיבר בכלל. הוא רק הקשיב לרומי והביט בה בעודה ממשיכה לבכות.
הוא אפילו לא זז. יד אחת הייתה מונחת ברוגע על הברך שלו והשנייה שימשה כתמיכה לסנטרו. שום הבעה ברורה לא הופיעה על
פניו.
רומי רק הביטה בעיניו וראתה סערה מתחוללת. טום נראה כאילו הוא עומד להתחיל לבכות. היא ידעה שהוא מחזיק את עצמו הכי חזק
שהוא יכול.
"עכשיו אתה יודע הכול.. אני מבינה אם תשנא אותי.. גם אני שונאת את עצמי על הכול מה שעשיתי לך.." רומי הרכינה את ראשה.
היא ידעה מה תהיה התגובה של טום אבל באיזשהו מקום היא קיוותה שהוא יסלח לה על הכול.
"אני מצטער.. אבל אני פשוט לא יכול.." טום אמר באדישות ויצא מהחדר.
רומי אפילו לא ניסתה לרדוף אחריו. היא ידעה שהוא לעולם לא ידבר איתה שוב והיא הניחה שזה גם מגיע לה.
היא נשכבה על המיטה שלה וחייגה את המספר של נטליה. לא היה מענה.
היא הרגישה שהראש שלה מתפוצץ. היא רצתה לספר לנטליה הכול גם, להגיד לה שהיא מאוהבת בטום, להגיד לה שהם שכבו.
לאט לאט, היא נרדמה. למחרת בבוקר, עדיין עם כאב ראש נוראי, היא יצאה לריצת בוקר.
כל כך כאב לה מבפנים והיא הייתה חייבת להוציא את זה איכשהו.
היא שמה אוזניות והחלה לרצוץ בשביל צדדי ליד ביתה. הריצה באמת עזרה.
המחשבות ברחו מראשה לאט לאט והיא הרגישה קלה יותר פתאום.
"..מייי..." היא שמעה קול מעומעם. רומי נעמדה במקום לבדוק אם היא לא דמיינה.
"אווו..מייי..." היא שמעה שוב קול. היא הורידה את האוזניות ושוב שמעה קול, הפעם יותר ברור.
"רו..מיי!!!!!" נשמע שוב פעם הקול. רומי הביטה לכיוון ממנו בא הקול ואז היא ראתה את ביל רץ לכיוונה.
"אני קורא לך כבר שעה.. סוף כל סוף נזכרת לעצור" ביל אמר כשידו מונחת על החזה שלו, על מנת להסדיר את נשימתו.
"הייתי עם אוזניות.. סורי.." רומי אמרה, מחכה כבר להמשיך בריצה.
"טום סיפר לי.." ביל המשיך לדבר מבעד לנשימותיו הכבדות.
"לא אכפת לי. מצידי, גם אתה יכול לשנוא אותי ושכל עולם ימות עכשיו" רומי אמרה באדישות והסתובבה על מנת להמשיך לרוץ.
"חכי.." ביל משך אותה וחיבק אותה.
"אני בחיים לא אשנא אותך.. ואני מצטער על כל מה שהיית צריכה לעבור. ניסיתי לדבר עם טום, להסביר לו שאת באמת אוהבת אותו
אבל את בטח מבינה כמה פגוע הוא מרגיש. אני זוכר מה הוא עשה לך, ואני לא רוצה לתאר איך הרגשת" ביל אמר והביט בעיניה של
רומי.
היא שוב החלה לבכות. היא לא ציפתה לתגובה כזאת מצד ביל. ביל פשוט המשיך לחבק אותה.
אחרי מספר דקות היא אמרה "תודה.." ושוב פעם שתקה.
"בואי נשב פה בצד.." ביל משך אותה והם התיישבו על ספסל פינתי. הם המשיכו לדבר, יותר נכון ביל המשיך לדבר ורומי רק הביטה
בו.
הוא ניחם אותה וסיפר לה שטום עשה את הדברים מתוך לחץ חברתי ושאחרי זה הוא התחרט על זה כל כך.
הוא סיפר שטום רצה להתנצל אבל שכבר היה מאוחר מדי כי הם עברו דירה.
"איך יכולתי להיות כל כך טיפש ולא לזהות אותך?" ביל אמר לבסוף.
"כי אני אחרי הרבה הרבה שינויים.." רומי ניסתה לחייך מעט.
"בלי להעליב, מי היה מאמין שאת יכולה להיות כל כך יפה.." ביל צחקק ורומי צחקה איתו.
"די.. אל תהיה קשה.. לא הייתי כזאת נוראית..". הייתה שתיקה למשך שתי שניות ואז שניהם נקרעו מצחוק ביחד.
"על מי את עובדת??" ביל משך את רומי אליו ושוב חיבק אותה. הפעם חיבוק של צחוק ולא חיבוק מנחם.
"נו די.." רומי ניסתה לשלוט בצחוקה.
"חכי רגע.. נטליה יודעת?" ביל עצר ושאל.
"כן.. היא יודעת הכל.. היא אפילו עזרה לי.." רומי אמרה.
"לא נו.. היא יודעת שאת באמת אוהבת את טום וכל זה?" ביל הביט בה.
"לא." רומי ענתה בהחלטיות.
"לא חשבת לספר לה?" ביל נעשה רציני יותר.
"ברור שחשבתי ואפילו התקשרתי אליה. היא פשוט לא ענתה" רומי אמרה.
"בואי, אני אקפיץ אותך אליה.. אני פה עם האוטו" ביל נעמד.
"זה בטוח רעיון טוב?" רומי נעמדה בהיסוס.
"הגיע הזמן להיות אמיתית עם עצמך ועם כולם לא?" ביל שאל והושיט את ידו לעבר רומי.
"צודק.." רומי אחזה בידו והם התקדמו למכונית.
רומי ונטליה ישבו על מיטתה של נטליה.
"וזהו.. פשוט.. התאהבתי בו. את מבינה שאני לא שולטת בזה. זה פשוט קרה. ואז.. את כבר יודעת איך הדברים התגלגלו.." רומי
אמרה והביטה עמוק אל תוך עיניה של נטליה, מחפשת איזשהי הבנה.
נטליה הייתה המומה. במשך החצי שעה האחרונה, רומי סיפרה לה את כל הפרטים על הסיפור האמיתי.
"נטי?" רומי שאלה.
"את באמת מצפה שאני אבין אותך?" נטליה שאלה.
"אני עזבתי אותו בשבילך אז כן.. אני מצפה שתביני." רומי אמרה.
"עזבת אותו כי זאת הייתה חלק מהנקמה שלך! אל תנסי לצאת חברה טובה עכשיו!" נטליה הרימה את קולה.
"את חושבת שכבר היה אכפת לי מהנקמה המסריחה הזאת??? למה שאני ארצה לעזוב בן אדם שאני מאוהבת בו??" רומי צעקה אף היא.
"אני לא מאמינה ששכבת איתו! את חתיכת זונה בוגדנית! אחרי כל הזמן הזה שהייתי שם בשבילך.. אני פשוט לא מאמינה. מגיע לך
שהוא לא ידבר איתך!!" נטליה נעמדה וקולה ממש נשמע בכל רחבי הבית.
"אל תצעקי עליי ככה! היית מעדיפה שהייתי שומרת את זה לעצמי ולא מספרת לך? את לא חושבת שאני מצטערת? אני בכיתי על זה
כל הלילה.." רומי הרגישה את התסכול שבתוכה גובר. היא הייתה חלשה יותר מאי פעם.
"מה זה מעניין אותי שבכית כל הלילה? את כל הזמן בוכה!.. מרחמת על עצמך כל כך.. אני רומי ואני מסכנה.. תפסיקי עם זה כבר!"
נטליה כבר ממש התעצבנה בשלב הזה.
רומי פשוט שתקה. היא ידעה שנטליה לא תבין אבל היא לא ציפתה שהתגובה שלה תהיה כל כך חמורה.
"אני אפילו לא יכולה לראות את הפרצוף שלך.." נטליה אמרה בקול רציני ושקט יותר.
"אל תדאגי.. יותר את לא תראי אותו" רומי קמה מהמיטה ויצאה מהדלת.
היא אפילו לא בכתה. כבר לא היה לך כוח לבכות. היא פשוט הבטיחה לעצמה להסתגל לרעיון של להיות לבד.
בכל תקופת מבחני הגמר, ביל היה החבר היחידי של רומי.
טום ממש כעס עליו בגלל זה אבל ביל פשוט לא היה יכול להשאיר את רומי לגמרי לבדה.
טום ונטליה נפרדו מהסיבה הברורה שנטליה ידעה שטום לא אוהב אותה יותר. טום חזר לזיין בנות כאילו אין מחר ואילו נטליה מצאה
לה סטודנט בן 20 וחזרה להסתובב עם דניאל וליסה- החברות הכי טובות שלה לפני שרומי הגיעה לסביבה.
נדמה היה שכולם ממשיכים בחיים שלהם חוץ מרומי. מבחוץ, היא העמידה פנים שהכל בסדר אבל רק ביל ידע באמת מה עובר עליה.
הוא ניסה לעזור לה, בכל כוחו, ללמוד למבחני הגמר ולדאוג שרומי תצליח בהם. הוא באמת הפך להיות הבן אדם הכי קרוב אליה
באותה תקופה.
הוא תמיד ניסה לדבר עם טום ולהסביר לו שרומי באמת אוהבת אותו אבל טום לא היה מוכן לשמוע.
ביל נראה לו כמו בוגד ורומי סתם עיצבנה אותו.
כשהם עברו אחד ליד השני במסדרון, הם לא היו מביטים זה בזה. רק לפעמים, בחדר האוכל, רומי הייתה מביטה בטום, שהיה מוקף
בבנות, ונזכרת איך פעם הוא היה רק שלה.
הימים עברו ונשף הסיום הגיע. רומי לא התכוונה ללכת. היא עמדה מול המראה ובחנה את עצמה בעודה מדברת בטלפון.
"בילי, כבר דיברנו על זה שאני לא באה. לא בא לי לראות אותם ואתה יודע את זה. חוץ מזה, שאין לי ממש זכרונות טובים מנשפי סיום
ואתה יודע למה אני מתכוונת.." רומי דיברה אל תוך הטלפון.
"נו רומי.. תבואי. אני אלך איתך ואגיד לסמנתה שאני לא יכול לבוא איתה" ביל אמר מהצד השני של הקו.
"אל תהיה טיפש.. תלך ותעשה חיים ואחרי זה תספר לי איך היה, טוב?" רומי אמרה.
"את בטוחה שאת לא רוצה לבוא?" ביל שאל.
"בטוחה בטוחה בטוחה!" רומי חזרה על עצמה.
"טוב אז תדעי שאני שם ואת יכולה לבוא פתאום ולקרוע איתי את הרחבה.." ביל אמר.
"כן, כי אתה גם יודע לרקוד.." רומי צחקה.
"טוב בואי לא נהיה קטנוניים! אני רק מנסה לנחם אותך.." ביל צחק גם הוא.
"אני בסדר, באמת. נדבר מאוחר יותר טוב?" רומי ענתה.
"בסדר.. ביי לבינתיים" ביל ענה וניתק את השיחה.
רומי ישבה בסלון ביתה בעודה צופה בסרט מפחיד. היא אכלה פופקורן והייתה שקועה עמוק בתוך הסרט. פעמון הדלת צלצל וזה גרם
לרומי לקפוץ מרוב בהלה.
היא לא הבינה מי יכול היה לבוא בשעה כזאת. ההורים שלה יצאו ביחד וכל שאר האנשים שהיא הכירה כבר היו בנשף.
היא הניחה את קערת הפופקורן על השולחן וקמה לדלת בשביל לבדוק מי זה. היא פתחה אותה בזהירות ופיה כמעט נפל.
"מה.. מה אתה עושה פה?" היא שאלה את טום.
"אני יכול להיכנס?" טום ענה לה.
"הממ.. כן כן.. ברור.. תיכנס" היא זזה מפתח הדלת על מנת לאפשר לו להיכנס.
"כמה זמן לא הייתי פה.." טום אמר והביט מסביב.
"טום, למה באת? לסגור מעגל ושוב למרוח עליי אוכל של כלב?" רומי שילבה את ידיה. לא היה לה כוח לריב איתו שוב.
טום הסתובב לכיוון רומי ובחן אותה.
"אני.. רציתי להצטער על זה.." הוא אמר.
"בסדר. ההתנצלות התקבלה. עברו 3 שנים. עכשיו אתה יכול לחזור לנשף. אני בטוחה שיש לך שם אלף בנות שמחכות לך.." רומי
סיננה לעברו.
"זה בסדר. נחמד לי פה.. המסיבה שם לא משו בכלל.." טום אמר במעט עצבנות.
"אתה רוצה לשגע אותי עכשיו?.. אתה יודע שגם ככה קשה לי עם המצב הזה.." רומי אמרה כשהיא כמעט בוכה. טום שתק.
"אתה יודע מה? אני אתן לך לצעוק עליי עכשיו כמה שאתה רוצה.. או להשפיל אותי כמה שאתה רוצה אבל אחרי זה תלך.. כי אני
פשוט לא יכולה לראות אותך" רומי אמרה ועצמה את עיניה, חוששת במקצת. היה שקט בסלון.
רומי עצמה את עיניה חזק יותר, כמעט מקווה שטום יעלם ולא יעמוד מולה יותר.
לפתע, היא הרגישה את שפתיו על שפתיה. הוא הצמיד אותה לגופו וליטף את שיערה בעודו ממשיך לנשק אותה באיטיות.
רומי נמשכה אף היא לנשיקה. היא התגעגעה לחום גופו ולריח שלו בצורה נוראית. טום הפסיק לנשק אותה והמשיך להביט בה מקרוב.
"אני לא מבין.." הוא לחש.
"לא מבין מה? איך עשיתי את הכול?" רומי שאלה.
"לא.. אני לא מבין איך יכולתי להיות בלעדייך במשך כל כך הרבה זמן ואיך יכולתי להיות כל כך מגעיל.." הוא אמר וליטף את פניה.
"זאת אני שיצאה מגעילה.. ומטומטמת.." רומי אמרה.
"זה לא נכון, מגיע לי כל מה שעשית לי. זה באמת מגיע לי.." הוא המשיך להביט בה, מרוכז ביופייה. הפנים היפות והרכות שלה היו ע
כשיו מולו, וזה לא היה חלום.
"טום.." רומי לחשה.
"חכי רגע, תקשיבי לי עד הסוף.. אני מצטער על הכול. פשוט הבנתי שאף אחת בחיים לא תהיה שווה לך. ישבתי שם בנשף והבטתי
בכולם ואז הבנתי כמה זה לא שווה את זה, כמה אני לא יכול לכעוס עלייך.. וכמה יצאתי אדיוט כשאת בסך הכול רצית להיות אמיתית
איתי.. אני לא יכול להיות בלעדייך, רומי. אני אוהב אותך" טום אמר ונשק לה קלות על שפתיה.
"אתה באמת מתכוון לזה?" רומי שאלה.
"יותר מכל דבר שהתכוונתי אליו אי פעם. את מוכנה לפתוח איתי דף חדש? בלי שקרים ובלי אנשים מסביב. רק אני ואת.." טום שאל.
רומי הביטה בו בשתיקה. היא הייתה המומה מדבריו של טום. היה לה קשה לקלוט שהוא עומד מולה ומחבק אותה.
היא ציפתה שהוא יגעל ממנה אבל הוא לא שיקר במה שהוא אמר לה- הוא יאהב אותה בכל מצב.
לאחר מספר שניות, היא חייכה.
"אכן כן, טום קאוליץ. אני אוהבת אותך" היא אמרה ונשקה לו שוב.
היא הניחה את ידה על ליבו והרגישה את פעימות הלב שלו פועמות באיטיות.
היא ידעה איזה מקום גדול היא תופסת בתוך הלב הזה. רק מחשבה אחת טיילה לה בראשה:
אני נשבעת לאהוב אותך לנצח, טום קאוליץ. אני נשבעת. היא הבטיחה לעצמה.
הסוף!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טוקיו הוטל והנקמה המתוקה