| 5/2008
 אימואים. למה?!
אימואים - כולם כבר שמעו עליהם, דיברו עליהם, ואולי אפילו כבר ראו כמה (למרות שבארץ יש את הזן הכי נורא שלהם, WANNABE אימו). אז אתם בטח כבר תוהים: מה מאפיין אימו? או, איך לעזאזל אנשים נהיים אימואים?!
ובכן. אימו, זה בעצם קיצור של "אימושנל" שבעברית זה "רגשני", או ע"פ איך שאני רואה את זה - אימ"ו, שזה ר"ת של "איפה יש מנסר וורידים?". אימו נוצר מכמות מוגזמת של שעות צפייה ב-MTV, והוא מושפע מאותם האנשים של הלהקות MY CHEMICAL ROMANCE, או FALLOUT BOY, שבמקרה נהיו עצובים לרגע ונפלו בטעות למיכל של צבע שחור. אותו ילד בן 12 שצפה בקליפ של אחת מהלהקות האלה, חושבים שהם דיכאוניים שצבעו את עצמם בשחור כדי לסמל את העצב, והכי גרוע, הם חושבים שזה מגניב.
משום מה, אנשים חושבים שהם אוהבים לחתוך וורידים, אבל הם אף פעם לא שמעו על אימו שהתאבד. למה הוא לא התאבד, אתם שואלים? בגלל שאימואים מתנהגים כאילו אין להם כלום בחיים, רק כדי להשיג תשומת לב. אמנם הם מצליחים להשיג תשומת לב, אבל רק קריאות גנאי של "פריקים!" או "לך תחתוך וורידים!" ואז בקול מלגלג "אני שומע רוק! YEEAH! אני פריק!" (קריאת הגנאי האחרונה נפוצה רק בקרב שומעי המזרחית, אבל מה לעשות, אנחנו בישראל), ולעיתים זה גם מלווה במכות, פה ושם.
למה הם עדיין לא מתאבדים? ובכן, אימואים לא באמת דכאוניים, הם סתם נראים ככה, כמו שאמרתי - כדי להשיג תשומת לב. וחוץ מזה, אמא שלהם אמרה להם לסדר את החדר, אז אין להם כל כך הרבה זמן.
לפני כמה ימים מצאתי אצל חבר שלי, הדיכי, שזה בעצם בין אדם רגיל לאימו כלומר, הוא סתם דכאוני, ולא ממש נראה כמו אימו (מה נשמע זיגל?), דבר נחמד בשם POCKET EMO, שזה כמו טמגו'צי (זוכרים את זה? הייתי מכור לזה פעם  ), רק עם אימו (לא הצלחתי להביא לפה אז הנה לינק.):
http://www.mindistortion.tv/pocketemo/?data=3-1-3-2-1-1-1-1-1&name=Fallout%20Boy%20Dude
כפי שאתם רואים, אימו זה דבר מבאס, שהוא עצמו לא ממש מבואס. ולא מגיע להם להתקיים. אז אם אתם רואים אימו, תהרגו אותו! (או לפחות תנסו לשכנע אותו להפסיק להיות אימו. זה קצת יותר חוקי).
| |
קטע מרגש
מי מכם כבר נתקל בקטע בבלוג כלשהו שפשוט גרם לכם לרצות לבכות, או לפחות לגרום לכם להיות קרובים לזה?
אני מוכן למות בשביל כישרון כתיבה כמו שיש לאנשים האלה, שמנסחים משפטים בצורה כל כך מדהימה ומרגשת שפשוט גורמים לכם לקחת רגע ולחשוב על כל הדברים בחיים, הטובים והרעים, על האנשים שאתם אוהבים, ופחות אוהבים, על העתיד שלכם, על העבר, וכל הבולשיט הזה.
רציתי להגיד לכל האנשים האלה ולכולם בכלל דבר אחד שמעצבן אותי בכל זה: למה, אבל למה אתם מבזבזים את כישרון הכתיבה שלכם על בלוגים שלא הרבה אנשים הולכים לראות (למרות שתמיד יש את יוצאי הדופן) בכל מקרה, שאתם יכולים להיות סופרים מצליחים, או משוררים נכבדים?!?! אני לא מבין אתכם! הכתיבה שלכם פשוט גורמת לי להרגיש טוב עם עצמי, וגם להיות קצת בדיכי באותו הזמן, ואני לא הייתי רוצה שזה יקרה לי דרך ישרא-בלוג, SEEU, אולי גם SHOX או כל אתר אחר. הייתי רוצה לקרוא קטעים כאלה בספרים שעולים 80 שקל, בגלל שהם כל כך נוגעים ללב, או שיספרו לי דברים כאלה!!
אמנם אני טיפוס ממש, אבל ממש רגיש, אבל אני לא חושב שקטעים כאלה צריכים להיכתב במקומות כאלה (ללא זלזול, אלו אחלה אתרים! אהמ אהמ יש לי פה בלוג! דהה), אלא להתפרסם. זה כמו שתקחו את לד זפלין ותצפו שהם יופיעו אצל ליאור שליין. מגיע להם יותר מזה. אותו דבר לקטעים.
אנשים שופכים את ליבם פה בצורה הכי מרגשת ויפה שיש, וכל מה שהם מקבלים זאת תגובה אחת מסריחה שכתוב בה "אחלה בלוג", אם בכלל.
כדי להראות לכם מה זה פוסט מרגש, רציתי להציג בפניכם בחורה אחת , שממש גורמת לי להתרגש כל פעם מחדש עם הכתיבה שלה, זאת בחורה שעברה הרבה בחיים, ולצערי, גם הרבה דברים לא טובים.
שוב, אני לא יודע עד כמה זה ירגש אתכם, אולי רק חלק, ואולי בכלל לא. אולי אני ממש נרגש בגלל שאני מזדהה איתה בכמה דברים. כל אחד והרגשות שלו. אני באמת מעריך את כל מה שהיא כותבת, את איך שהיא מבטאת את הרגשות שלה, ואני באמת חושב שמגיע לה משהו, או לפחות קצת פרסום, אז הנה:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=289383
אין לי עוד הרבה מה להוסיף, אז תקראו ^^.
עד לפוסט הבא,
נדב.
| |
 קצת על חיי הלא ממש מרתקים, אך בסבבה
שלום לכל הקוראים (והקוראות )! אז, כמו כמעט לכל בנאדם אחר בעולם, יש לי חיים, ובשביל פרק ראשון בבלוג, החלטתי לספר עליהם קצת:
הכל התחיל בשנת 1992 המופלאה, כאשר הושרצתי בבי"ח נידח אי שם בפלורידה. הוריי היו באותם שנים בתקופה של לימודים בארה"ב (ומי יודע מה עוד הם עשו שם... טוב, אני קיים, תעשו חשבון  ) עד שיום אחד הם בטח חשבו לעצמם "היי! אולי נעשה ילד???", מה שהרבה זוגות נשואים יחשבו עליו אחרי 4 שנים (7 כולל התקופה לפני גזר הדין של אבא שלי).
אז הנה הייתי, תינוק קטן וחמוד בשם נדב אי שם בארץ הצ'יזבורגרים והדינסי-וורלד (לא היה הרבה דברים שם בשנות ה-90')! עד שיום אחד, בשנת 94' החליטו הוריי לחזור למדינת הפלאפל, הנהגים העצבניים וכמובן, השווקים הצעקניים - ישראל.
קופצים שנתיים וחצי קדימה, בסוף שנת 1996, בערך בגיל 4, לאירוע שבו בוקר אחד מצאתי את עצמי מתחת למיטה שלי, אחרי חלום רע (כנראה נפלתי והתגלגלתי מתחת..).
קופצים עוד 8 וחצי שנים קדימה, לכיתה ז':
אחרי הפרידה מרוב חבריי בכתה ו', הגעתי לבי"ס חדש ומופלא (העמק המערבי יפעת שליתעע!!), שבו הכרתי אנשים חדשים, אך לא היו לי ממש חברים אז, כי הייתי די חננה... הכל היה סבבה, וכדי לחגוג את בר המצווה שלי, עליתי על מטוס בחזרה לארץ הקטנה והצנומה, ארה"ב. זה היה הכמעט חודש הכי טוב שלי באותה שנה, כי לא הייתי צריך ללכת ללמוד אצל הרב. אבל כמובן, הכל חזר אליי עם חזירתי לארץ.
בעודי מניח תפילין ביום חמישי אחד, סבתא שלי לא ממש הבינה שהקטע עם הטופי הוא בעלייה לתורה, ופגעה לי בעין...
יומיים לאחר מכן, היא פגעה לי שוב בעין, רק עם חבריי, ובזמן הנכון .
הגיעה כתה ח'. איי....כתה ח', שם התחילו החיים הטובים! התחברתי מחדש עם דור, חברי הטוב מכתה ד', ועם עוד הרבה חברים טובים, שנחשבים לחלק גדול מחיי עד היום. בנוסף לכך, התחלתי ללמוד לנגן על גיטרה באס! (זה עם הצלילים הנמוכים). עכשיו בטח רובכם חושבים "למה גיטרה באס? זה כלי משעמם! גיטרה חשמלית/תופים שליטעעע". אז לכל האלה ששומעים "MY CHEMICAL ROMANCE" ועל סמך זה חושבים שבאס זה חרא כלי/יותר קל מגיטרה - אתם יודעים מה אני הולך להגיד....
הלהקה התפרקה אחרי כמה חודשים קצרים, שמשאריותיה הורכבה להקה חדשה כבר בכיתה ט', שהתפרקה אחרי תקופה יותר קצרה, ממש אחרי הקלטה מקצועית של שיר שלנו (מתופף מניאק).
הגענו לכיתה י'!
פה בכלל הכרתי חברים חדשים יותר, בנוסף לקודמים שאיתי באותה הכתה (YAY!). בנוסף לחבר'ה, התבגרתי קצת, והתחלתי להכיר יותר בנות לשם שינוי. לפני בערך חודשיים הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי עם בחורה, ונחשו מה? זה לא הצליח!! הצד החיובי הוא, התבגרתי אפילו עוד קצת (אז לכל הבנות שגולשות פה בקביעות, אני פנוי!!! תסתערו עליי!!!).
SO FAR, החיים שלי נהיים רק יותר טובים עם הזמן! אבל, לי אין למה למהר, אז אני פשוט חי את הרגע, ואני מרגיש טוב עם זה! כדאי לכם מדי פעם פשוט לקחת רגע לעצמכם, לשכב לבד על הדשא בחוץ/שולחן בכיתה ריקה, להקשיב למוזיקה, ולרוקן את כל הדברים מהראש... עזבו אתכם מיוגה וכל החרטה הזה. זוהי שלוות נפש אמיתית!
זהו ביינתיים, מכיוון שהגעתי לשלשום  . לכל התיכוניסטים שרואים את זה, בהצלחה בבגרויות, ותודה רבה למי שבאמת שם על החיים שלי, וקרא את הכל.
אז כבונוס למי שקרא את כל הפרק, או פשוט למי שגלגל מהר למטה כי זה נראה לו ארוך מדי, אשים קטע מהופעה של אחת מהלהקות האהובות עליי, PEARL JAM:
www.youtube.com/watch?v=QOe3Sb_CKN4
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
