בקסטריט בוייז. מלא זמן לא שמעתי אותם.
איזה תמימות, לשיר על אהבה כושלת, עיזבון ועל כמה שכל אחד מהם היו נותנים את העולם בשביל הבחורה שלהם.
כלכך אהבתי אותם כשהייתי קטנה :)
לא אל תשאלו כאילו עכשיו אני ענקית.
יחסית לשאר הפוסטים שפירסמתי בבלוג בזמן האחרון, מצב הרוח שלי דיי סבבה.
ברור שיש קשיים ודברים מפגרים שקורים, אבל לומדים להתעלם. לא לבכות על כל דבר.
בדיוק בגלל זה אני חושבת לסגור את הבלוג הזה.
אני לא בטוחה שאני רוצה שאנשים אחרים , אנשים שלא מגיע להם לדעת מה עובר עליי- יקראו את זה.
אני מתחילה לחשוב שמה שקורה לי זה ביני לבין עצמי, לא ניתן לפירסום רנדומלי לכל אחד שנכנס לפה, מגלגל עיניים ויוצא.
מה עוד החלטתי?
להשתזף.
להסתפר, אבל יש חילוקי דעות.
לא להשתמט.
שיש לי בעיה מפגרת של הרס עצמי. למי שמסביבי אין סבלנות אליי, אני אעלם מהחיים שלו מהר מאוד.
בגלל זה רק הטובים והראויים נשארים לי בחיים. רק אלה שבאמת איכפת להם והם אוהבים אותי.
חוץ מההורים שלי, להם אין באמת ברירה. *בנימת צחוק כמובן, תדמיינו שיש פה אקס די*
קל להשיג מה שרוצים. הקושי הוא לדעת באמת מה אנחנו רוצים.
ובאמת אני לא יודעת מה אני רוצה.
נראה שכל מה שיש לי אני נהנית לריב, להרוס ולהתעצבן.
ואני מצטערת מראש על ההתנהגות הזאת.
אז קיץ, ועברו עליי כמה טראומות מקקים.
כןכן, הם התגלו לעיניי האנשים. לחות, קיץ, זה מה שהם אוהבים.
זה, ולהרוס לי את החיים.
איכס, סוף שנה של כיתה י"א. התקופה הכי מגעילה בעולם.
כלכך הרבה בגרויות, הכנות, מתכונות, ימים מרוכזים. הכי ההיפך ממה שאני רגילה אליו.
ככל שהשנים מתקדמות, גם העולם והדרישות בו עולות.
אני יודעת שכולנו חושבים שהיום בלי תעודת בגרות אי אפשר להגיע לשומקום.
אפילו עם תואר ראשון בקושי יש מה לעשות היום.
וקצת חבל לי שחונכנו לחשוב בצורה אחת בודדה, וכל השאר לא נחשב מבחינתנו.
זה נשמע מופרך כשאנשים אומרים שאפשר להסתדר בלי בגרות.
ישר אנחנו מנסים להתקיל ואומרים שבשביל להסתדר בלי בגרות צריך כישרון.
או להיות דוגמנית, כדורגלן, רקדן.
ושוב, אני תקועה בין שני דברים.
כישרון ולמידה.
כרגע, לא נראה לי שיש לי משו מבין השניים. באסה.
כן נו, אני יודעת. לגזור תפוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לולה *-*
